מה שכמובן הוסיף לפריקית רכבות שכמותי, ערך מוסף לטיול כולו.

בסופו של היום התבררו הדברים הבאים:

איטליה היא מדינה של רכבות לא פחות מכל אמצעי תחבורה אחר, ועל עניין זה עוד ארחיב.

לרכבת ישראל אין מה להתבייש ברכבות שלה מול הרכבת איטלקית הרגילה אבל מול eurostar Italia מחוויר גם הקרון החדיש ביותר שלנו .

הרכבות שם חשמליות כולן וזה כנראה מאוד עוזר לאיכות הסביבה אבל מרשת את הארץ כולה בחוטי חשמל על כל הר, עמק ומישור נרחב (דוגמא אפשר לראות בתמונה האחרונה, למטה) .

הכרוז לא מז... את השכל ברשימה בלתי נגמרת של התחנות אליהן הרכבת תגיעה, הגיעה ומגיעה ולאן אפשר לנסוע מהן הלאה, מצד שני בהתחשב בגודלה של הארץ , הרשימה כנראה לא היתה נגמרת אפילו בנסיעה של שש שעות כמעט ממילנו לנאפולי ביורוסטאר...

וחוץ מזה, מבחינתי אפשר היה לנסוע את כל הטיול הזה ברכבת.

אבל אני לא דוגמא...

פירצה.

סוג של פנינה שמשמרת את אופיה ויופים של הבניינים בה יחד עם חיים יומיומיים עכשיווים לגמרי.

כי עיר יכולה להיות להיות פנינה ארכיטקטונית ואומנותית מדהימה ביופיה המשמרת את עברה,  אבל אם היא לא מאפשרת לאנשים לחיות בה את חיי היום יום של הוווה , היא עלולה להפוך למשהו עקר וחסר חיים.

ולא כך הוא הדבר שם.

גם כאן מצאתי את החיבור של אותה הילדה ששמעה באוזניים צמאות, את הסיפורים הבלתי נגמרים על האדריכלות, הפסלים והציורים של העיר.

אז למוזיאון האּוּפיצי לא נכנסנו אבל את מרכז העיר עד הנהר והגשר חרשנו מכל הכיוונים האפשריים.

באופן בסיסי בגלל אופן וצורת העבודה לקח לכל בניין להבנות במשך עשרות ואפילו מאות בשנים. זה נראה על גבי המבנה עצמו והופך אותו , בסופו של דבר, למשהו שהוא לעיתים עוצר נשימה ממש.

כמו הדוֹמוֹ , למשל.

שנבנה כדי להיות לבניין גבוה כל כך שאנשים יעצרו את נשימתם כשיכנסו פנימה וירגישו את גדולת האל ועוצמתו (וזאת אכן ההרגשה, בלי קשר לאל אליו התכוונו בוניו ולאל או לכוח עליון זה או אחר, שאליו מתייחס המבקר דהיום).

ותקרתו הגבוהה והמצויירת

תקרת בית הטבילה שמול הדומו שמצויירת בצבעי זהב בעוד המבנה עצמו די צנוע ואפילו פשוט בהשוואה לפאר המקושט עד לעייפה של הדומו עצמו.

הפלאציו ווקיו שהיה הבניין אותו בנו בני משפחת מדיצ'י (שבעצם בנו או עבורם נבנו כל הבניינים באותה התקופה) ובו קיבלו את קהל דורשי טובתם או חסדם

ובחזיתו עומד, בין שאר הפסלים, דוד (העתק אבל נראה מדוייק להפליא)

 (ואת התמונה הזאת לא הקטנתי... )

המבנה המקורה שליד הארמון, שהיה מקום מפגשם של המשפחות המיוחסות של פירנצה באותם הימים, ויכולתי רק להסתובב בין הפסלים העשויים משיש לבן (למעט פסלו של פרסאוס מחזיק את ראשה של מדוזה) ולדמיין את השיחות, הרכילות , התככים וקולות הצחוק שנישאו בחלל המבנה.

וכמובן, כמו כל עיר שמכבדת את עצמה, גם פירנצה בנויה לגדותיו של נהר (האֶרנוֹ) ועליה נטויים גשרים שמחברים את שני צדדיה, והישן מכל הוא ה "פונטה ווקיו" שעליו בנויים בתים וחנויות ונחשב לכל כך מיוחד עד כי גם הגרמנים מהצד האחד ובעלות הברית מהצד השני, הקפידו לא להפציצו יותר מדי לשמור עליו כמעט בשלמות, לאורך המלחמת העולם השניה.

ופירנצה זאת טוסקנה וכמו ציור היא נראית מבעד לחלון הרכבת כשנוף שט לו במהירות ומתחלפים להם הצבעים (ואפשר לראות בצד שמאל דוגמא לעמוד חשמל שמזין את הרכבת לאורך הדרך כולה).

 ואוכל.

בוודאי שהיה גם אוכל.

וקניות (אם מישהו דאג... ).

עוד מעט...