עטף אותי הבוקר כשירדתי לחדר הכושר (לאחר שלושה שבועות של העדרות שהורגשה בכל עצמותי, שרירי ועוד כמה מקומות פה ושם), והפרדסים הרי רחוקים מאיתנו בכלל.

אבל זאת רוח המזרח החמה שמביאה איתה ריחות ממקומות רחוקים וזכרונות שעולים ומכים במין ברק לבבי לשניה ואחר כך מתפשטים לתוך הגוף כמו רעם שקט מחריש אוזניים.

הביוריתמוס שלי כנראה מאוד נמוך אחרת קשה להסביר את הדכדוך שפשט בתוכי ככל שהתקדמו להן שעות הבוקר.

אלו גם הדברים הלא פשוטים עם א. הצעיר שפרשת דרכים נפרשת למול עיניו ועיננו.

זאת אולי גם הדרך שלי, של הגוף/נפש שלי לאגור את הכוחות הדרושים לימים שיבואו.

אני אדם אופטימי, אמרתי השבוע, מאמינה ביכולת שלי/שלנו לפתור דברים שלפעמים נראים אולי בלתי פתירים.

רק שלפעמים אני צריכה למצוא מחדש בי את הכוח...

ואחותי נחתה הבוקר ברומא  (לאחר חילופי משמרות ביננו לפי כל כללי הטקס) רק שבניגוד אלי, היא הולכת לרוץ אותה (מרתון רומא) ולא ללכת בנחת...

שבת שלום חברים יקרים, ריח פרחי הדרים עדיין נישא באוויר ועם ריח כזה מרה שחורה היא בלתי חוקית בעליל...