| 2/2003
 "יש בנוקשות לעיתים משהו שבא מפחד או ממצוקה..."
אמרה לי טובה וזה כל כך התאים לי...למה שחשבתי פעם, למה שהגבלתי את עצמי.
נפגשנו לשיחה לאחר מספר חודשים.
לדבר על הכל, על מה שעובר עלי, על ד.
אנחנו מכירות פחות משנה, אבל ההכרות היא לעומק. הקורס, ההיחשפות, העבודה על עצמי, התהליך שהחל בו הביא לקרבה הזו שלמרות שאנו לא נפגשים יותר על בסיס שבועי, היא נשארה ללא שינוי.
סיפרתי לה על השיחה עם ע. בשבוע שעבר, דברנו על ד. ועלי.
היא אולי האדם "המקצועי" היחיד שאני יכולה לדבר עליו.
סיפרתי על שהייתי חייבת לזוז אחורנית ולשים לעצמי גבול כי עמדתי לקרוס ואולי להרוס, על הפתיחה מחדש של ה"השער" עלי ידיו, על ההתקדמות האיטית, על הניתוח ומה שלאחריו, על הידידות, על איך אני מרגישה בתוך זה , ובכלל.
סיפרתי לה שכל כך טוב לנו עכשיו, לי ולג. שאנחנו ממשיכים לעבוד ביחד על הקשר אבל אני בחלקי עם ד. ואיך זה יכול להיות גם במהלך טיפול זוגי? איך זה לא מפריע?
"יש בנו כל כך הרבה רבדים והם כל כך שונים. מה מביא אותנו לחשבו שאדם אחד יכול לכסות ולהתאים לכל הרבדים הללו" ענתה לי.
ד. נוגע בך במקום בו ג. לא יכול לגעת. הוא נותן לך, הוא ממלא משהו שג. לא מסוגל וגם לא צריך לתת, כי ממנו את מקבלת דברים אחרים.
הקשר עם אדם אחר בתוך הטיפול הזוגי לא חייב להפריע. הטיפול הזוגי הוא דרך אחת שלך להתמודד עם המצב וד. הוא דרך נוספת שלא חייבת להתנגש עם הטיפול עצמו.
את באה לשם, לטיפול, לקשר עם בעלך אולי אפילו שלמה יותר עד הדברים שהקשר עם ד. נותן לך, וזה עובר לבעלך. וכל זמן שהטיפול עובד ומצליח הרי שהקשר עם ד. אינו מפריע.
בינגו. בדיוק כך אני מרגישה.
דיברתי על התהליך שאני עדיין במהלכו, החיבור שלי לעבר, לפמה שהייתה שם ונמצאת שם תמיד, על העובדה שאני כל כך בתוך עצמי, כל הזמן, חוקרת, בודקת, שואלת, מנסה ללמוד, מנסה להבין...
אמרתי לה שוב, שאני שמחה שלפחות פעמיים בחודש למשך מספר שעות, אני משאירה את עצמי בחוץ.
היא חייכה והזכירה לי שהפגישה על הקו היא לא רק עם האדם שבצד השני, זו גם פגישה עם עצמי, עם כל מה שאני מביאה לשם.
נכון.
הבלוג שמהווה שטח כל כך פרטי שלי בלבד, שאני מחליטה בו בלעדית מה יהיה, אם יהיה,איך יהיה ואין לאף אחד , ובוודאי לג. , דריסת רגל. שמעולם לא היה לי דבר כזה, מעולם לא הרשיתי לעצמי שיהיה לי דבר כזה שמה אבגוד הקשר הזוגי ביננו.
סיפרתי לה על ההלם והפחד הנורא שעברתי כשג. גילה את קיומו של ישרא והבלוג. שפחדתי לאבד את מה שיש לנו , לאבד אותו.
אבל למרות זאת, לא ויתרתי, לא סגרתי, רק החלפתי "זהות", ונשארתי בחלקת אלוהים הקטנה שלי...
שאלה על הילדים, מה קורה איתם.
על ג. הבכור שהולך לגיבוש לשייטת, על העוצמה השקטה שבו, על א. הצעיר שגיל ההתבגרות דווקא מטיב עימו, מרגיע במידה מסויימת את סערותיו הפנימיות, על בגרותו, על הקסם האישי שלו והיא הזכירה לי איך הדברים היו לפני שנה ואיך הם היום...
לפעמים יש צורך במישהו שרואה את הדברים מהצד שיסב את תשומת הלב כדי לראות מה השתנה ומה קורה מסביב...
סיפרתי על הדימוי שעלה בי בסוף השבוע הזה.
בסרט "בנות מגדלנה" (שעדיין לא ראיתי אבל קראתי את הכתבה עליו) מסופר על אירלנד הקתולית, השמרנית, הנוקשה שבה נשלחו למנזרים לא רק בנות שסרחו, דהיינו נכנסו להריון מחוץ לנישואין אלא גם בנות יפות שההורים חששו שעצם זה שהן יפות זה עלול לדרדר אותן. לא האמינו ביכולתן של הבנות היפות הללו לעמוד בגבולות של החברה, שלהן עצמן.
וכך היה גם אצלי.
ברגע שאני הבנתי, בסוף שנות העשרה שלי, שעתידי קשור עם ג. ובמיוחד עקב העובדה שהוא לא בבית רוב הזמן, אני פשוט לא האמנתי בעצמי שאני יכולה לעמוד בגבולות שלי בקשרים עם אנשים אחרים, ובמיוחד עם גברים והכנסתי את עצמי "למנזר".
מנזר בו אסור שיהיה לי שום קשר (אפילו אפלטוני ידידותי) עם גבר אחר שהוא לא בן משפחה כמובן וגם אפילו אסור לי לחשוב או לפנטז על מישהו שאני מכירה, מישהו חי, בשר ודם.
מנזר שבו הייתי גם האסירה וגם הסוהרת...
וזה עבד מצויין עד לפני כחצי שנה, ומאז יצאתי לחופשי.
האם יותר מידי לחופשי? האם כמו לאחר יציאה ממאסר ממושך אני רוצה לחוות הכל, בחוסר איזון מסויים?
יש בחוסר האיזור הזה משהו מסעיר, מרתק, יש כאן איבוד שליטה מסויים, יש כאן צבעים עזים וחזקים בגוונים הכי בולטים, יש כאן ריגוש, יש כאן חיים.
כל מה שלא היה לך בכל השנים הקודמות...
ואני שואלת את עצמי שוב ושוב, האם אני יכולה לאבד שליטה על התהליך? להגיע למצב של הרס עצמי, להרוס הכל?
אין לי תשובה מוחלטת ונחרצת.
רק שהפעם, בניגוד לפמה שלפני יותר מעשרים שנה, אני מאמינה בעצמי ובכוחי.
(יום ראשון 9.2.03 שעה 22.30 נשלח אלי בדוא"ל)
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
