| 2/2003
 כנראה ש"זה" נשאר...
אני מרגישה את זה כבר שבוע, לאחר השיחה עם ע., הזכרתי את הזה פה ושם בפוסטים שלי אבל פחדתי להכנס ולבדוק, פן ההרגשה הזו תעלם.
אבל היא עדיין כאן, ההרגשה הזו.
סוג של רוגע. שבא מתוך הבנה ואולי גם השלמה.
השיחה עם ע. נתנה לי כנראה את הדבר שהכי הייתי צריכה.
את העבר שלי, את ההסטוריה.
מצחיק שדווקא אני, שלמדתי ואוהבת הסטוריה, יודעת עד כמה העבר חשוב להמשכיות, לעתיד, לרציפות, דווקא אני ניסיתי למחוק את העבר שלי לגמרי.
כל כך שמחתי עם השינוי שעובר עלי שרציתי לבנות אדם חדש וזאת ע"י התעלמות (ואולי הרס) מהאדם שתמיד היה ותמיד יהיה שם.
אבל אדם לא יכול למחוק את המהות הבסיסית שלו, את הזהות שלו. ואם הוא מנסה אז הוא נשאר תלוי, תלוש, חושש, חרד מכל מה שנדמה לו כחזרה ל"אחורנית". הוא לא יכול להינות מהתהליך ומהדברים שעוברים עליו.
וכך הרגשתי שקורה לי.
אני נסחפת, סוחפת את עצמי בלי יכולת לחוות בצורה אמיתית את התהליך שאני עוברת, בלי יכולת להינות בצורה שלמה מהשמחה, הריגוש, העצב והכאב, כמין קטר של רכבת שאיבד את השליטה ושועט קדימה, קדימה, הלאה, הלאה.
ופוחדת שכל רגע הכל עלול להעלם. כמו שפתאום התהליך החל, כך בפיתאומיות הוא יעלם ואני אחזור ל"שם" לכאילו חיים שהיו לי...
אמרו לי שזה לא כך, אבל אני לא יכולתי לקבל את זה, הגיונית אולי כן, אבל רגשית, במקום הכי עמוק והכי אמיתי שלי, לא קיבלתי.
ופחדתי כל כך.
שתי נשים חכמות, מיצי קפיצי וקוקסטה אמרו לי דברים שלא יכולתי להתעלם מהם (ודווקא ניסיתי... ).
הדברים שקוקסטה, כחברה שמכירה את פמה בשר ודם, אמרה לי חייבו אותי להסתכל במראה ולא להתעלם ממה שראיתי, ממה שהרגשתי.
הייתי חייבת להבין פעם אחת ולתמיד.
ע. נתן לי בשיחה איתו את החוט שקישר אותי לעברי. את ההבנה שפמה תמיד היתה כאן והיא נשארת לתמיד. עובר עליה תהליך עצום של שינוי, אבל הבסיס, המהות, לא השתנתה, היא אותו יסוד שמריב אותי כבר 43 שנים.
על זה אני נשענת והוא נותן לי את הרצף, את ההמשכיות שבי.
והכי חשוב, אני יודעת ששום דבר לא יעלם...
לאחר יום הרגשתי סוג מסויים של שלווה, של רוגע בתוכי. לא הבנתי מה זה, מהיכן זה בא והייתי בטוחה שכמו בפעמים קודמות, אני אקבל אותו, אשמח בו, אכתוב עליו ופוף, הוא יעלם...זה מראה עד כמה אני סומכת על עצמי...
החלטתי לחכות אבל התחלתי "לחשוד" מהיכן זה בא.
הרגשתי שאני מצליחה להינות מדברים הנאה שלמה יותר, מלאה, לא חצויה וחלקית.
יצאתי לסוף השבוע הזה בשמחה גדולה, ונהנתי הנאה שלמה.
מצבים שהיו ממלאים אותי באימה ממש עוברים לאחר זמן קצר בלי להכניס אותי למתח בלתי נסבל ולסערה שחולפת רק לאחר שאני מקבלת "פיצוי" זמני.
אני גם מבינה, ולא רק באופן הגיוני (כי את זה הבנתי כל הזמן, רק לא הצלחתי להפנים) אלא גם רגשי שמותר ואפשר גם להיות במצב רוח פחות טוב, ואפילו רע ורע מאוד, ולבכות, ולכאוב, ולעיתים גם בלי סיבה ממש טובה. סתם כך.
כי זה חלק מהעניין.
התובנה הזו נותנת לי גם הרגשה שאני חזקה יותר. שאני יכולה לבוא, לעמוד מול דברים, מצבים, אנשים ולהתמודד איתם, לא לפחד מהתוצאות, לא לברוח.
ואת אותה הרגיעה, השלווה, ההתחלה...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
