סגר את הדלת מאחורי, התיישב ואמר:

"מה קרה פמה? מה קרה בחודש האחרון שבו נעלמת וכאילו היתה כאן מישהי אחרת?"

הסתכלתי עליו והתחלתי לבכות.

זה גומר אותם, את הגברים.

ולא משנה אם הם קשורים אלינו בקשר רגשי או בקשר עיסקי לחלוטין.

"אל תבכי" התחנן בפני והגיש לי טישיו, עיניו משוטטות בכל רחבי החדר רק לא להתקבל בברכות המים שמילאו את עיני.

ואחר כך כמובן היתה שיחה ארוכה וטובה שבה עלו דברים מדברים שונים , כשאנחנו כמובן, מתרכזים באלו הקשורים לעבודה ולמשרד.

אמרתי לו שבתחושתי הם לא רואים אותי , שם.

זאת אומרת, הם רואים אותי, את פמה , האדם, אבל לא רואים את זאת שמנהלת את המשרד.

כל אחד מבקש ממני את הצרכים שלו וזקוק להם, באופן טבעי כאן ועכשיו, ואני מרגישה במצב כזה כאילו אני הופכת לשקופה וקטנה ולאט לאט נעלמת ומתפוגגת באוויר כשהמועקה בחזה הולכת וגדלה.

עלו כמובן עוד דברים ובסוף הוא שאל אותי: איך אנחנו, במשרד יכולים לעזור לך.

ואמרתי לו.

תראו אותי.

פשוט תראו.

ובבוקר קמתי בהרגשה אחרת לגמרי.

עם אותה ההרגשה שהיתה בי בחודשים הראשונים במקום הזה, בעצם עד לפני חודש בערך.

לקח לי כמה שעות במהלך הבוקר לקלוט שמשהו נאמר לאחרים אחרי השיחה הזאת , כי בכל פעם שמישהו ביקש ממני משהו הוא דאג לוודא שאני לא עסוקה ועמוסה ויכולה למצוא זמן ומקום לטפל בו ובבקשותיו.

ואז רציתי לחבק אותם...