כך הייתי ביום הבחירות לפני שלוש שנים. וחודשיים.

ולא בגלל שלא ידעתי במי לבחור, אלא כי לא יכלתי לבחור להיות עם עצמי.

לא יכולתי להמלט מההקבלה.

אני אדם מובהק של תאריכים.

חיה אותם אפילו ממרחק זמן תוך הקבלה בין מה שהיה ולהיכן שאני היום, כך שהתמונה שלי שם, משוטטת אבודה בתוך המון אדם צפוף והומה בקניון רמת אביב טיילה במוחי בשבועות ובימים האחרונים.

אבודה.

ויחד עם זאת מאד ברורה לעצמי.

וחוסר ההתאמה שהיו בי אז היו לעיתים קשים מנשוא.

וכך הגעתי למקום בו לא יכולתי לשאת עת עצמי , בו המשוואה , כפי שכתבתי אז בפוסט: אני + עצמי= לא טוב היתה כל כך ברורה וכואבת בפשטותה עד כי לא ידעתי לאן לשאת אותה.

והעדפתי לברוח ממנה.

ממני.

הרבה מים זרמו מאז בירקון.

דרך ארוכה מאוד עשיתי, ועדיין עושה,  במסע המחודש אל עצמי.

לפעמים טועה בשבילים ומוצאת את עצמי במקומות בהם לא תכננתי להיות.

לפעמים אוהבת ללכת לאיבוד בכוונה ולמצוא דרך שונה, אחרת.

אולי, כי אני לא מרגישה יותר

אבודה.

*****************************

בשונה מההתנהלות היום יומית שלי דווקא בענייני בחירות אין בי ספקות.

עשרים וחמש שנה אני מצביעה לאותה הדרך שמבחינתי, ממשיכה להתאים לי כמו בגד התפור במיוחד עבורי.

מרצ.

יהיו התוצאות אשר יהיו, אני אופטימית