| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 2/2003
 אני מגיעה לתובנות,
אני מגיעה להחלטות , שלמה איתן לחלוטין.
ובסוף אני מרגישה רע, רע, רע, רע,?
איך זה יכול להיות?
איזה מנגנון מטומטם נמצא בתוכי?
איזה מנגנון שמביא אותי להבין דברים אבל אחר כך גורם לי לאכול את עצמי מבפנים?
ולא משנה שאין או יש צידוק למחשבות, לסרטים בראש, לסערה בלב.
לא משנה בכלל.
אותי זה אוכל מבפנים.
לי זה כואב.
אני מרגישה שאני לא יכולה כמעט לנשום מרוב כאב.
אני בוכה.
ואחר כך בטח ארגע.
לא בגלל שהבנתי שאני טיפשה.
אלא בגלל אותו משהו חיצוני שאני צריכה...
ומכעיס אותי כל פעם מחדש שאני "נכנעת" לו...
אני לא רוצה להרגיש יותר שום דבר...כלום.
***************************************
השעה 13.20
יצאתי לנשום בחוץ. הרגשתי שאני לא יכולה להשאר במשרד, נחנקת בתוכו, לא יכולה להפסיק לבכות.
רוח חזקה בחוץ, הולכת מולה, נלחמת בה.
נלחמת במי? במה?
אין כמעט אנשים ברחוב, נותנת לדמעות לשטוף אותי, בוכה עם כל הגוף , לא אכפת לי שיראו אותי, לא מתביישת...
אוכלת חול ואבק שעפים ברוח.
צריכה כבר לחזור למשרד. לא יכולה עדיין, הבכי לא מפסיק.
עולה לגג, למקום שלנו...
עומדת בצד ומחכה שיעבור. שהבכי קצת ירגע...
חוזרת למשרד.
כן. הרגיעה "החיצונית" כבר מחכה לי...
אני מטומטמת.
מה אני עושה עם עצמי...?
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
