מעצם העובדה שהילדים שלי כבר גדולים ובעצם אף פעם לא הייתי מאלו ששרצו שעות במה שנקרא "לְמָטַה", שהוא כל דבר שהוא למטה מהדירה ויכול להיות הרחוב, הגינה,מגרש המשחקים, המספרה, המינימרקט או בית הקפה/פצריה/שאוורמיה המקומית.

"למטה".

אבל לפעמים קורה ואני נמצאת שם, למטה, בדיוק בשעות שפתאום כל השכונה כאילו מתכנסת לשם, והמולת הילדים ,האנשים והמכוניות עוטפת את השכונה כמין מסך שמפריד אותה משאר העולם וישנה התחושה שבעצם כל העולם כולו נמצא

כאן.

עכשיו.

ויש בזה משהו מאוד מחמם ומחבק בהתנהלות הסואנת והנינוחה גם יחד , בדקות שכל אחד לוקח לעצמו לפני שצריך לחזור דברים שמהווים את החלק הקבוע של שגרת הערב,  זמן קצר לפני שבבת אחת פתאום כולם נעלמים ,

חוזרים לבתים ושקט של לילה יורד על

השכונה.