שלוש פעמים אני כותבת את הפוסט הזה...

כותבת, מוחתק, ומתחילה מחדש ושוב מוחקת...

ולא מחוסר נושא לכתיבה, ולא בגלל שאני חייבת לכתוב.

יש נושא והוא ברור ומסודר בתוכי כבר כמה וכמה ימים,

אבל היום כשהתחלתי לכתוב, כל האירגון המסודר שלו בתוכי הסתבך לחלוטין.

משפטים התערבבו, רעיונות לא הצליחו לצאת בצורה הגיונית ולהתיישב להם על הדף הלבן של העריכה...

וככל שאני לא מצליחה להוציא אותם ממני, אני נכנסת למתח, משתדלת יותר ויותר, והם , עושים לי דווקא, ובורחים ממני...

עד שנשבר לי.

ועזבתי.

ועל מה רציתי לכתוב היום?

על שני סרטים שהרשימו אותי , שהציתו בי את הרצון לחזור וללמוד, על הדברים שאהבתי , שאוהבת, אבל בגלל חוסר פניוּת נפשית במשך שנים ,ואולי גם בגלל זכרון הלימודים הממוסדים בעבר, הזנחתי אותם...

על התחושה שהמוח שלי מתאבן ואני רוצה להרגיש אותו שוב נאלץ לחשוב, להתחדד, להתאמץ...

על "נערה עם עגיל פנינה" שעולמה, כפי שנגלה בסרט היה לא קל אבל היכולת שלה לחדור לנפשו של וורמיר ולהיות שם שותפה אמיתית נתן לה את הכוח לצאת ממנו למשהו שהוא אולי טוב יותר...

והיא הזכירה לי את הזמנים בהם הייתי לוקחת את ספרי האומנות של אבא שלי, שאהב את הציירים הפלמיים, האימפרסיוניסטים והאקספרסיוניסטים ומעט מודרניים, וצוללת לתוך ציור במשך שעות, מדמיינת לי את החיים שלהם שם כפי שהם מוקפאים לרגע ולנצח בציורים...

על "אדון ומפקד" ומסע שמשלב הסטוריה וגאוגרפיה, שתי אהבות גדולות שלי, יחד עם שיחזור תקופתי מדוייק, יחסים בין אנשים והתמודדות עם קשיים ומשימות...

והוא הזכיר לי את הספרים שבלעתי על מסעות התגליות הגדולות, על הסטוריה של מלחמות בעבר ובמיוחד בעת החדשה, על השקיעה בתוך עולם אחר שסוחף אותך בלי תחושה של זמן ומקום...

ואולי את זה אני רוצה בתוך תוכי לשחזר...ואולי אני רק רוצה לחזור וללמוד...

(ואני יודעת הרי בדיוק למה לא הצלחתי לכתוב אותו כמו שרציתי מההתחלה...אוףףףףףףףף )