לאורך כל הזמן שישבנו בבית הקפה.

חוץ מבזמן ששתתה את המרק הכתום שהזמינה.

וגם את התה בנענע.

ובין לבין, סידרה את ציפורניה למשעי.

אני מקווה שזה לא מפריע לך, אמרה פתאום.

לא, מה פתאום, עניתי.

אני רגילה שאני משעממת את הסובבים אותי.

לאחר שישבו מולי (ולא פעם אחת ) במסעדה ושיחקו סוליטר בטלפון נייד (עתיר ביצועים מופלאים שהוא גם מחשב משוכלל) סידור ציפורניים ממש קטן עלי...

היא ידעה שלציפורים שמקימות את הקן שליד החלון שלה קוראים צוּפיוֹת.

בשבילי ציפור, היא ציפור, היא ציפור, אבל בשמורה הם חכמים והם יודעים את הדברים הללו.

היא גם בטח היתה יודעת מה שם מרבדי הפרחים הצהובים שממלאים עכשיו את השדות (נדמה לי פרח החרדל או משהו כזה אבל אל תתפסו אותי במילה).

וגם את שם העצים עם הפריחה הסגולה  שצצים פה ושם בצידי הדרך.

את השקדיות, לשמחתי,  אני מזהה בעצמי...

ביקור חטוף בשמורה , שיחה, חיבוק, לנשום עמוק ריח של ילדים קטנים ולחזור הביתה בטיסה נמוכת מסלול של 140 קמ"ש בכביש שש ומוסיקה שמנגנגת בקולי קולות.

וזה אחד הדברים שמרוממים את רוחי.

שבת שלום חברים יקרים. הגינה פורחת, הגוזלים חזרו הביתה ואני הולכת לישון ...

(*the one and only מקוקו)