ושכחתי שהשעה 15.00 בלונדון היא בעצם 17.00 אצלנו ופתאום התברר לי שג. נוחת אחרי עשר בלילה כשאני חישבתי את השעה שמונה, ובכל תסבוכת השעות והזמנים הללו אני מוצאת את עצמי עדיין בעבודה, כשהיום, לשם שינוי , ישנה תחושה של סיפוק פנימי מיכולת מילוי ועמידה במשימות וניקוי מסויים של השולחן.

הדוקטור נוסע לכנס בינלאומי בשבוע הבא ואני מסדרת לו את הלו"ז , דבר שדורש ממני התכתבויות מנומסות למכביר עם עמיתים בחו"ל, ואני שמחה בכל פעם מחדש, כמו ילדה קטנה, כשאני מקבלת אישור מנומס על הבקשות שלי/שלנו להפגש.

גם עם מוניקה פתאום הדברים מסתדרים להם וישנה רגיעה לאחר ימים סוערים ברמות שלא חשבתי שאפשר שיהיו במקום קטן ומשפחתי כמו שהמקום הזה היה.

ואולי בעצם שכחתי שעוצמות הרגש הגדולות ביותר שלנו באות לידי ביטוי לעיתים, במשפחה...

זהו.

סגירה.

עכשיו אני הולכת להסתכל על מטוסים ממריאים דרך בועה שקופה.

(פמה ששוב ישנה רק שלוש וחצי שעות בלילה, ומרגישים את זה... )