| 2/2003
 אם יום ראשון מגיע בכל זאת אז לפחות
שיהיה כמו היום, בהיר, מעט עננים, שטוף שמש.
את סוף השבוע התחלתי ביום חמישי עם מצב רוח לא כל כך טוב מהבוקר שהלך והתגבר בגלל עניינים טפשיים, שכולם בתוך הראש שלי ללא שום קשר למציאות, בגלל סרטים מטופשים ודביליים שאני נהנית, בצורה מזוכיסטית כנראה, להריץ לי בראש, ולמזלי, לקראת סוף יום העבודה, לקחת יוזמה שהוכיחה את עצמה וד. ואני סיימנו את היום ואת השבוע בצורה נעימה.
מהעבודה נסעתי ישר לרפלקוסולוגית. 3 שבועות לא הייתי אצלה וזה היה ממש במקום. יצאתי משם, נוסף לטיפול עצמו, עם משהו שהיא נתנה, שהיא העבירה לי.
סוג של השלמה, שמביאה עמה רגיעה.
ביקשה לדעת בפגישה הבאה אם אכן הרגשתי כך במשך השבוע.
אני יודעת שביום שישי הרגשתי שהכל עבר. שהייתי כל כך טיפשה. שאני טיפשה.
בשבת אחר הצהריים יצאתי להליכה (מכורה, מכורה, ביום שישי הלכתי בגשם די שוטף, האנשים המעטים שהסתובבו ברחוב הסתכלו עלי וחשבו איך לאשפז אותי במהירות בבית החולים הפסיכיאטרי הקרוב...  ).
איך שאני יוצאת מהבניין ומתחילה ללכת עוברת בי המחשבה הבאה:
פמה, לאחר שהבנת, השתכנעת, קיבלת והפנמת את עובדה שד. רוצה אותך כי נשאר למרות כל ההזדמנויות שנתת לו ללכת, עכשיו את עוברת לדבר חדש.
את מעמידה את עצמך במבחן שלו יום יום ושעה שעה...
חוסר הבטחון בתוכך הוא כל כך גדול ובסיסי שזה פשוט עצוב... .
העוצמה של המחשבה הזו, שהיא כל כך נכונה, כי כך אני מרגישה בזמן האחרון, שאני מעמידה את עצמי במבחן בלתי פוסק אצלו (והוא אפילו לא יודע...) היתה כל כך חזקה שפשוט התחלתי לבכות באמצע הרחוב. למזלי, לא היו כמעט אנשים (אנשים נורמאליים יושבים ביום כזה בבית מחומם...) ולאחר כמה דקות נרגעתי.
והמשכתי ללכת ולחשוב.
אמרתי לעצמי שפשוט אי אפשר להמשיך כך, אין סיבה להמשיך כך. הקשר עם ד. אמור להיות קשר של הנאה, ריגוש וכיף.
כשזה לא היה בגלל מצבו הבריאותי והרגשתי שאני קרובה להתמוטט אז הפסקתי אותו, אבל עכשיו, כשהכל בסדר, הוא מתאושש, מחלים, מנסה ומצליח בצורה טובה להחזיר את הכיף לקשר, אני בתוכי צריכה למצוא סיבות להרוס אותו?
תפסיקי. פשוט תפסיקי.
אל תהרסי דבר שאין סיבה שיהרס.
לא להאמין. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן שקיבלתי את הנזיפה שנתתי לעצמי. ולא רק שקיבלתי אלא גם הפנמתי...
את ההליכה סיימתי תוך כדי פיזום השיר all that jazz מהסרט "שיקאגו" מה שבהחלט מראה על מצב רוחי הטוב... .
עם התובנה הזו הגעתי היום לעבודה. בלי לחץ, בלי הדכאון הרגיל של יום א' (רק קצת, בכל זאת, יום ראשון...).
כמובן שהייתי צריכה לרשום לי אותה בתזכורות שתקפוץ לי כל שעה, אבל באמת שהיה בסדר.
לא חיכיתי, לא נכנסתי ללחץ, עניתי כשיכולתי, לא הרצתי לי סרטים . שום דבר.
רק נהניתי.
ומקווה שהתובנה הזו לא תעלם לה מפעם לפעם ותשאיר אותי ליפול לרצפה...
דברים אחרים בסוף השבוע:
החמין הבוכרי - עיראקי יצא נהדר, שחום, ריחני, רב טעמים, העוף ממש נמס בפה. נראה לי שלאחר חימום היום, הוא יהיה עוד יותר טוב...
ביום שישי בערב הלכנו לאבי ורוויטל. אני ורוויטל היינו ביחד בצבא וסוגרות בקיץ 25 שנות חברות שעמדו בשליחויות שלהם בחו"ל, בכך שלא נפגשים ולא מדברים בטלפון לעיתים קרובות.
מסוג החברויות הללו שלא משנה מתי נפגשתם בפעם האחרונה, ממשיכים מהיכן שהפסקנו.
היא ידעה על התהליך שאני עוברת אבל לא סיפרתי לה השינוי הגופני.
הם נדהמו. ושמחו.
היה כל כך כיף. נשארנו אצלם עד 2.30 לפנות בוקר...
השבת היתה שבת של מנוחה. הצלחתי למצוא את השקט הנפשי ולנוח, לקרוא (מסע אחר, נשיונל ג'אוגרפיק) בלי לחפש עיסוקים שיסחו את דעתי מעצמי,
היינו בסרט נהדר "אודות שמידט" עם ג'ק ניקולסון. זה מסוג הסרטים שעליו אמר איציק "בגלל זה אני אוהב קולנוע".
סרט אנושי מאוד, רגיש, לעיתים עומדות דמעות בקצה העין, לעיתים צוחקים מהסיטואציות הכל כך רגילות אך המצחיקות. סרט שלכאורה מאוד עצוב אבל אני הצלחתי לראות בו, בסופו תקווה.
כשהגיבור, וורן שמידט מגיע להשלמה עם דברים שהפריעו לו, נישואיה של ביתו לגבר שהוא לא סובל, הבנה שהוא לא מושלם, אז יש לו תקווה להמשך. עם זה יצאתי מהסרט.
והשחקן ג'ק ניקולסון? אדיר, פשוט אדיר. בלי שטיקים, בלי הטירוף בעיניים. כל כך אמיתי, כל כך נוגע...
והכי חשוב מבחינתי, שסיימתי את סוף השבוע ונכנסתי לשבוע החדש עם סוג של רגיעה (השלמה?) אמיתית ולא מזוייפת, והצלחתי לשמור אותה לכל היום.
כך זה עכשיו, אני לוקחת כל יום בעיתו.
************************************
וקוקסטה נוסעת מחר.
מגשימה חלום.
זה כל כך מרגש. זה בטח גם מפחיד.
אני כל כך שמחה בשבילה.
וכבר מתגעגעת וסופרת את הימים.
bon voyage my dear.
אני מחכה לך.
| |
| כינוי:
בת: 66
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
