בימים כמו יום אתמול, כשאני עוברת תהליך שמתחיל במחשבה, עובר לרגש ומתגבש בסופו של דבר למין הבנה שנטמעת בתוכי, וכוללת בתוכה את כל המאפיינים הדרושים לה כדי שתבוא מתוך אמונה וקבלה פנימית, אני מרגישה כאילו יש רעש בתוכי...

השלבים שאני עוברת בדרך אל...הם לפעמים מאוד מהירים.

במיוחד כשאני למעשה יודעת את הדברים אבל עד עכשיו ידעתי אותם רק באופן הרציונלי גרידא, ומיכוון שאני בראש ובראשונה , אדם מאוד רגשי , אני חייבת "לדעת" אותם, "להבין" אותם גם בקטע הרגשי כדי שההבנה תהייה אמיתית ושלמה וללא קונפליקטים ושיפוטיות שאני מעבירה עלי.

והתהליך הזה, הוא סוער ורועש, מבפנים...

אני מרגישה את הדם זורם בעורקים, את האדרנלין שוטף בכל הגוף, מין סוג של אופוריה אבל לא כזאת שגורמת לא להיות מודעת למציאות כפי שהיא, אלא שמחה על הכרת המציאות, בדיוק כפי שהיא...

 בי רצון אדיר ללכת ולשתף את כל העולם ב"תגלית", בהבנה...

וה"רעש" בתוכי הולך ומתגבר ,גדל ומתעצם עד שרגע לפני ה"פיצוץ" אני מרגישה שאני צריכה את השקט בתוכי, עד כדי צריחה...

כך תמיד, כך היה גם אתמול...

עד לפעם הבאה...

בוקר שישי בהיר עם הבטחה לסוף שבוע של סערות מזג אוויר.

סידורים , ארוחת בוקר מאוחרת שמתחילה בנחת ונפסקת בפתאומיות לאחר קריאת כיוון של ג. הבכור שהגיע לתחנת האוטובוס.

הבחור מפנים את ערכי חיילות החי"ר במהירות, ומודיע לי שאין הרבה כביסה כי הוא לא  כבר טורח להחליף בגדים כל יום, מקסימום תחתונים וגרביים וגם זה לא באופן קבוע, שלא לדבר על מקלחת...

מזל שאתמול בערב הוא התקלח...

בנים רוממתי וכו'...

חופשת סוף שבוע לפני שהוא הולך לסגור 21 יום בבסיס...(אוףףף ).

החומה שעומדת מולי בסוף השבוע הזה נמוכה ולמעשה מוסתרת במפלי הפרחים שעליה...

וביום ראשון...

אבל עד אז עוד חזון למועד...

שבת  של אור , חום והתכרבלות פנימית חברים יקרים...