| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 2/2003
 בכלל לא התכוונתי שהפוסט
שרציתי לכתוב היום יהיה כזה...
רציתי לכתוב על זה שאני מחזיקה מעמד כבר יומיים עם התובנות שהגעתי אליהם, שאני מרגישה רגועה באופן מסויים, בטוחה.
רציתי לכתוב על כך שאני מרגישה שאולי סוף סוף אני לומדת מהדברים שעוברים עלי, מסיקה מסקנות ומצליחה איכשהו לעמוד בהן, ברובן.
על כך שטוב לי עכשיו איך שהדברים מתנהלים ביני ובין ד.
יש מיילים, ושיחות טלפון, מהנות, ללא לחץ, ללא חשש מצידי שאולי נמאס לו, משעמם לו רוצה משהו אחר...
נותנת לזה לזרום.
כן בפעם הראשונה אני יכולה לאמר שאני נותנת לדברים, לקשר, לזרום. לא מחפשת דברים שאינם, לא בודקת כל דקה מה המצב.
זורמת.
ואז זה בא.
הייתי צריכה לדעת, הייתי צריכה להיות מוכנה.
ולא הייתי.
ולכן בא הבום הגדול הזה, שאם בודקים אותו ממש בשטחיות אפשר להבין שזה לא היה ממש במקום.
אני רוצה להחזיק את ד. קרוב אלי שלא יוכל לראות שום דבר אחר, אף אחד אחר, ש"לא יעלו לו רעיונות בראש"? יצאתי מדעתי?
באותו הרגע כנראה שכן. אחרת אי אפשר להסביר את התגובה שלי.
אבל זו אני וכך הרגשתי.
והפוסט נכתב כדרך להרגיע אותי. לראות את הדברים כתובים ולהבין שאני לא הגיונית לחלוטין.
וזה שהוא התקשר מיד לאחר מכן וגם עוד במשך אחר הצהריים בהחלט עזר. לא אשקר.
אבל אני יודעת שכבר הייתי בדרך להבין , להרגע.
ואחר כך כשראיתי את השם שלו שוב בפורום, כבר הרגשתי אחרת... .
וזו דוגמא לפוסט שהיה צריך להיות לגמרי, אבל לגמרי אחרת...
| |
| כינוי:
בת: 66
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
