קיפלתי גרביים !

 למרבה הפליאה ובסופו של דבר, זאת היתה דווקא שבת של פניוּת נפשית שמזמן לא היתה לי.

דברים ששבועות אני דוחה, מפילה על אנשים אחרים, לא מסוגלת להביא את עצמי לעשותם, נעשו השבת.

דברים של בית.

לטפל, לתחזק, לארגן, לסדר, לשים במקום.

דברים נעשו אבל לא מתוך איזו פעילות קדחתנית של למלא את השעות עד שהשבת תעבור, לא מתוך מתח נפשי שחורך בבשר ולא מאפשר לעצור לרגע פן כל מסכת הנורמליות שעטית על עצמך תסדק ותתמוטט בתוך שניות.

סידרתי ניירת שהצטברה במשך חודשים.

חזרתי לקרוא ספרים.

ספר עיון על הדעות שעצבו את עולמנו בתחומי המחשבה הפוליטית, הפילוסופיה, האומנות .

וספר קליל יותר של יאיר לפיד.

(אצלי הכל קיצוני...או שלא קוראת בכלל, או שמתנפלת על הסיפריה כאילו אין מחר...)

והשיא מבחינתי (או השפל, ליתר דיוק ), היה כשמצאתי את עצמי יושבת אחר הצהריים צופה בסרט אהבה בטלוויזה (ערוץ הולמרק, מומלץ מאוד במצב של נפש מתוחה/רעועה במיקצת), מזילה דמעות הזדהות עם הגיבורה (אהובה הלך לפני שנים רבות והיא נשארה לטפל באחותה החולה וביתומי האחות האחרת...), מקפלת כביסה ובמיוחד מתרכזת ב"מחתרת הגרביים" שדואגת להעלים גרב אחת בכל זוג שנכנס למכונת הכביסה...(סוף הסרט השאיר אותי מעודדת ואופטימית, הם נפגשו שוב אחרי שנים ומאז הם חיים באושר ועושר עד היום הזה...דהיינו, האהבה תמיד מנצחת...מה, לא...?).

זה היה השלב שהבנתי שמצבי עגום ביותר וההתדרדרות שלי בשיאה...

האמת, שלא היה כל כך נורא.

לא הייתי במתח, לא הייתי מדוכדכת, לא חצויה, מסוגלת לנוח ולהינות מהשבת עם כל מה שהביאה לי.

המתח עלה היום בבוקר עד שיחת הטלפון הראשונה.

כן, הוא קרא את המייל.

כן, אנחנו נדבר.

וכן, הוא נשמע הכי רגיל, כמו בכל יום.

זאת רק אני, שברגע שהגעתי להבנה מסויימת, אני רוצה ליישם אותה ויפה שעה אחת קודם...

וחוץ מזה, הרגליים שלי קפואות למרות שהחימום במשרד עובד במלוא המרץ...

אה כן, וגם יום ראשון וכו'...

(והסרט קולד מאונטיין משמש סיבה ותפאורה מצויינת למי שפתאום היתה צריכה לפרוק בחמש דקות של בכי עמוק, חזק ומטלטל מתח שהיה עצור וכבוש בתוכה באופן תת מודע במשך שלושה ימים...בלי קשר לכך שעיניו הכחולות של ג'וד לאו מהוות מרפא ללב הדואב ביותר...).