| 2/2003
 שיירת המכבשים שעלתה עלי אתמול אחר הצהריים ובערב
לא עזבה עדיין...
אתמול בלילה לאחר ההתעמלות וסיבוב נוסף בפארק כשאני כמעט לא מפסיקה לבכות עליתי הביתה ונכנסתי מיד לישרא.
הייתי חייבת לרשום את מה שהיה בפגישה, הייתי חייבת לנסות ולרוקן את הכאב שהיה בתוכי, הייתי חייבת להיות במקום שאני מרגישה טוב...
לאחר כוס בירה ובתשישות מוחלטת ישנתי כמו בול עץ.
כשקמתי בבוקר. הכל עדיין היה שם...
ואז בזמן שהכנתי את הקפה לארוחת הבוקר עברה בי לפתע המחשבה עד כמה שביר ופריך הקשר הזה עם ד. עד כמה תמיד יהיה כזה כי הוא לא יכול להיות אחרת, כי אנחנו לא רוצים שיהיה אחרת.
הקשר תמיד יהיה סוג של "על תנאי", סוג של "עכשיו כי אנחנו רוצים" כי אי אפשר אחרת.
המחשבה הזו לאט לאט מוטמעת בתוכי והופכת לתובנה.
חזקה, ברורה, צלולה מאוד.
ועם זאת, עם התובנה הזו, ישנה גם המועקה, הכאב הזה, המסויים שבה בעקבותיה...
וטוב שזה כך וטוב שהועמדתי בפני המציאות כפי שהיא...
כמה שיותר מוקדם.
ומכאן, אני חושבת, אני אוכל להמשיך הלאה...
גרנולה כתבה באחד הפוסטים שלה (אין קישור, בלוג פרטי) שלאנשים באים לתוך חיינו יש תפקיד .
יש אנשים שבאים לזמן קצר, אחרים לזמן קצת יותר ארוך ויש כאלה לזמן ארוך מאוד ואפילו לתמיד.
אני לא יודעת לכמה זמן ד. בא לחיי אבל אני בהחלט יודעת , בצורה הברורה ביותר, שיש לו תפקיד בחיי.
הוא בא כדי שאבדוק את ההעזה שלי, את ההרפתקנות שלי, עד להיכן אני מוכנה ללכת, עם ההנאה וגם עם הכאב, הוא בא כדי שאבדוק את גבולות חיי, את גבולות הכאב, כדי שאבדוק את עצמי בכל מצב , בכל תחושה, להתמודד עם חוסר הביטחון שלי, את הרצון להיות אהובה ורצויה כל הזמן, הוא בא כדי שאבדוק את היחסים עם בעלי והקשר הזוגי ביננו וכוחו. הוא בא כדי שלא אקח דברים מובן מאליהם.
אולי הוא בא לעוד דברים.
הוא כאן. אני לא יודעת לכמה זמן.
אבל יודעת שזה לזמן מוגבל.
זה דבר חדש עבורי. לדעת מראש שקשר שאני מתחילה או נמצאת בתוכו הוא לזמן מוגבל.
וגם זה חלק מהלימוד. המועקה והכאב מאתמול הוא שכר לימוד שאני משלמת.
בזמן שהעתקתי את הפוסט ששלחתי לעצמי אתמול בלילה הרגשתי שעולה מתוך הכאב, המועקה והבכי הרגשה מסויימת של הקלה. קטנטנה ופצפונת. אבל קיימת.
מזכירה לי את ההקלה שהרגשתי אז, כשסיימתי את הקשר בפעם ההיא.
הפעם אני לא מסיימת שום דבר. להפך.
אני אולי מתחילה להבין משהו, דברים מסויימים, כמו שהם באמת, במציאות ולא בדמיון שלי, בפנטזיות שלי
והעמידה מול המציאות כפי שהיא, הקבלה וההפנמה שלה, עם כל הכאב, יש בה מן ההקלה...
אולי גם בשביל זה ד. כאן...
הרפלקסולוגית אמרה לי ביום חמישי שקיבלתי דרכה גם משהו שדומה להשלמה...אני חושבת שהיא צודקת.
יש משהו כזה בתוכי. עם בכי, אבל קיים.
אני גאה בעצמי, עד לצהריים לא פתחתי את הפורום ההוא כדי לראות אם ד. שם. גם לא הייתי ממש צריכה להחזיק את עצמי.
פשוט החלטתי שלא, ועמדתי בזה.
עוד דבר חדש אצל פמה...
בצהריים נכנסתי. אבל היה לי חשוב להוכיח לעצמי שאני יכולה, בלי יסורי לב קשים ובלי מתח לא להכנס לשם...
והיום הצלחתי...
וכל זה עובר עלי בלי קשר לכך שדיברנו היום וגם היו מיילים.
חשוב לי מאוד שזה יבוא מתוכי ולא ממשהו חיצוני, כמו המיילים והטלפונים ביננו.
וגם שאתרומם לבדי. עזרה מחברים זה דבר מצויין אבל בסופו של דבר אני צריכה לדעת גם להחזיק ולהתרומם בעצמי.
כמו שאמרתי אתמול בסוף הפגישה לג.: אל תגן עלי, אל תדאג לי. אם אני נופלת, ואולי גם קצת נשברת, אני יודעת שיש לי את הכוח להתרומם.
ובאמת כך היה היום...
את היום הלא קל הזה אני מעבירה עכשיו עם הדיסק air - moon safari.
לא יאומן עד כמה שזה מתאים לי במדוייק.
מנחם, מלטף, מרגיע.
***************************************************************
יוצאת היום מוקדם ללימודים.
מרגישה תשושה וללא כוחות ואנרגיות, אבל יודעת שההתרכזות במשהו אחר, שונה, תעשה לי היום רק טוב.
ואחר כך סרט.
יום ארוך...
מרגישה קצת יותר טוב...
קצת יותר חזקה... עם  קטן .
| |
| כינוי:
בת: 65
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
