איך בבת אחת, כמו מבלון נפוח , יוצא ממני כל האוויר.

איך לאחר שעות ארוכות של עבודה ב"היי ספיד" אני נופכת, ברגע

לבובת סמרטוטים

תלושת אברים.

איך אפילו הנשימה הופכת להיות קשה וכזאת שצריך לחשוב ולחשב

כל שאיפה ונשיפה ממנה.

איך כל איבר ואיבר בגופי מרגיש כאילו הוא שוקל

משקל טונות רבים ואפילו צעדים פשוטים הופכים לכמעט בלתי ניתנים

להליכה.

ולמרות שמצד אחד כל תא בגופי מתאווה וזועק למנוחה שבשכיבה,  הדרך היחידה לצאת מזה היא לקבל מנת אנדורפינים ישירות לווריד, אפילו שכרגע הם נראים בלתי מציאותיים בעליל.

(ואם לא אחזור בשעה - שעתיים - שלוש הקורובות, תרגישו חופשי לבוא ולגרד אותי ישירות מההליכון...)

**********************

21.49

קרייבינג נוראי (כן, זה קורה גם לי, לעיתים רחוקות אבל קורה) אחז אותי לאחר ההליכה שאמנם עוררה אותי בדיוק כפי שציפיתי (מפל אנדורפינים כו') אבל גם חיזקה את הצורך שפתאום היה לי באוכל, שרעב היה הדבר האחרון שכלל היה קשור אליו.

טוסט מחצי פיתה מרוקאית עם גבינה ונקניק הרגיעו  את התשוקה.

את העונש אני אקבל אחר כך.

כמו בכל חטא...