נגה היתה (ועודנה) הקטנה בבנות הדודות מהקיבוץ.

צעירה ממני בשנה היתה מושא לקינאתי בשערה הארוך והבלונדיני הדהוי בשמש עד כדי לובן, בעורה השחום משעות של שהייה בשמש , וליראתי מלשונה החופשית והשלוחה הכל כך ישראלית/צברית/קיבוצניקית...

בשנים ההם , כשהייתי באה לבקר בחופשים לעיתים היתה משלבת אותי עם חבריה ולעיתים דוחה ומתעלמת ממני בבוז שקט השמור כולו ל"עירונים" הללו...

לאחר הצבא נסעה לארה"ב ונשארה שם. נישאה לאמריקאי יחד הקימו, בוויסקונסין (המקום הכי רחוק שבת קיבוץ מהדרום חשבה להגיע אליו) עסק של עיצוב הדפסים בחולצות, וחילקו את חייהם בין ארה"ב לבין נפאל שם עיצבו בפועל את הבדים.

ושם מצאה את הבית של ליבה...

עם השנים הקשר ביננו היה חלש ולא רציף.

לפעמים כשהיתה באה לחופשה בארץ היתה מתקשרת או שולחת ד"ש דרך ההורים או האחיות שלה, בפעם האחרונה נפגשנו לפני שבע שנים.

והפעם התקשרה שוב. ונפגשנו.

נראית אותו הדבר, הפנים השחומות מעט, חיוך גדול שפרוש עליהם, השיער הארוך עדיין בלונדיני סקנדינבי משהו...

משהו בוגר בפנים ומשהו שנשאר מאז...

הרגשה שכאילו היינו תמיד ביחד, כאילו דיברנו מאז ומעולם.

על החיים, על הבחירות, על המקום שלוקח אותנו הלב, על האומץ לעשות דברים, או כפי שאמרה , האומץ הוא לא להגשים את החלום, על האהבה שמצאה בנפאל (גרושה כמעט רשמית מבעלה, עדיין מנהלים את העסק ביחד), על קבלת השונה ותחושה של בית במקום הכי רחוק שיכול להיות מהבית המקורי...

שעתיים עברו ביעף ולא הרגשנו כלל...

ו...כן, היא זוכרת את מיקי היטב, וזכרה שהיה החבר של החברה הכי טובה שלי בקיבוץ...

אני יצאתי עם החבר של החברה שלי? אני? אלוהים אדירים, איזה יצור שפל הייתי אז...

והיא תשאל אותה אם ידוע לה מה קרה איתו מאז, מה הוא עושה היום...תעדכן אותי כמובן...

ואולי מעגל נוסף , יסגר...