כמה מדוייק.

בלי להרגיש בכלל,

רגע לא היתה, לא היתה לה סיבה להיות,

ורגע,

הנה היא פתאום כאן.

במורד הגרון, מתחלקת מועקה.

לא בבת אחת מתיישבת שם

האבן הגדולה שבה כל גרם שוקל כמו טונה שלמה.

לפעמים היא באה לאט לאט,

פיסה אחר פיסה

מתחברת לגוש אחד,

ואז מגלים

שבמורד הגרון

מתחלקת,

תרתי משמע,

מועקה.

והיה יום טוב.

אלו ימים טובים.

וכאילו בלי סיבה,

ודווקא מכל הסיבות שבעולם...

* (ויסלחו לי "אבטיפוס" על ההתעללות שלי בשורה משירם.

מותר לי.

יש בי מועקה...)