| 2/2003
יום טוב...
עם הרבה חשש, טפו, טפו, טפו,טפו, מלח - מים, מלח - מים, חתול שחור, חתול שחור, לדפוק על העץ שלוש פעמים וכל מה שיש עוד בעניין הזה...
כן מה לעשות, גם לאנשים קצת אינטליגנטיים שי אמונות תפלות. אצלי זו האמונה שברגע שאני כותבת, או אומרת לעצמי שטוב, מיד זה משתנה, ב - 180 מעלות...
פתאום השיר "מלנכוליה" בדיסק והדמעות פורצות להן. למה? אין שום סיבה. סתם. פשוט סתם. השיר הזה עושה לי את זה...
אבל אחזור לכך שהיום זה יום טוב.
אולי כי הבנתי דברים, קיבלתי ואני מפנימה אותם. אולי כי ד. מוכיח לי כל יום, שהחששות שלי מופרכים לחלוטין... אני לא יודעת.
אבל מרגישה סוג של רגיעה מסויימת...
כבר הרבה זמן שההרגשה שלי כלפי סופהשבוע מעורבת.
מצד אחד, אין לי קשר עם ד. ולעיתים זה קשה לי. מצד שני, זו מנוחה. לא רק המנוחה שיש לכל אחד בסופ"ש אלא גם מאתנו. מהריגוש, מההמתנה , מהמחשבה עליו...
עד כמה שזה מוסיף לי, עד כמה שאני אוהבת את זה (אותו?), רוצה את זה , לפעמים זה גם מעייף.
האדרנלין שזורם כל הזמן גורם גם לעייפות...
וכך אני מגיעה לסוף השבוע כשהרגשות בתוכי מתרוצצים בטירוף, במיוחד בשעות אחר הצהריים, לקראת סיום יום העבודה.
עם מה אני הולכת הביתה לסוף השבוע? מיילים, שיחות טלפון? מה ישאר אצלי במשך השבת, לגלגל בראש, לחשוב, לתאר, להיות...
עם זאת, מצאתי שאני יכולה גם לנוח בסופ"ש.
לנוח באמת. לתת לראש שלי לנוח.
מחשבות נעימות, מהנות, מלטפות.
יכולה להינות ממה שעושה עם המשפחה, עם ג., לא מחפשת עיסוקים כל הזמן...
ואז מגיע מוצאי שבת.
ושוב ההרגשה המעורבת הזו...
רוצה לחזור לעבודה כדי "להיות" איתו, אבל יודעת שלעיתים זה גובה ממני מחיר ריגשי ונפשי לא קטן...
את רוצה להפסיק את זה?
לא, מה פתאום... סתם מחשבות שרצות אצלי בראש... .
הריגוש וכאב באים לעיתים ביחד...עוד שיעור שלמדתי בחודשים האחרונים...
פשוט, השבוע הזה, חלקו היה מאוד לא קל...
היה שם כאב שלא הבנתי מהיכן בא, ולמה, ולקח לי יומיים להתאושש ממנו...
גם עכשיו כשאני כותבת, הדמעות מתחילות לזרום... משהו מהכאב הזה כנראה נשאר בתוכי...ואיתו אני יוצאת לסוף השבוע.
אבל באמת שהיום הוא יום טוב...
**************************************************************
נועם סגר אתמול את הבלוג.
אהבתי לקרוא אותו. הזדהתי עם כל כך הרבה דברים שעבר בתקופה הקצרה אך האינטנסיבית שלו כאן בישרא (מה שמוכיח, לא חשוב איזה מין אתה, התחושות כל כך דומות ולעיתים ממש זהות...).
אהבנו ביחד את לונדון. לעיתים היא שימשה לשנינו מקום מפלט.
לא כתבתי את זה , אבל התגובה של נועם , שג. בעלי ראה באותו היום בו גילה את קיומו של הבלוג שלי, הציתה את כל העניין...לכי תשכנעי אותו שאין כאן כלום, ואני אפילו לא יודעת מה שמה האמיתי של הדמות שכתבה שהיא אוהבת אותי...
אבל זה עבר.
יש לי הרגשה שעוברים עליו דברים טובים, בכל אופן, אני מקווה.
ואמר שימשיך לבוא לביקור...תפסתי אותך במילה נועם יקירי, אני מחכה....
**********************************
קוקסטה שלחה אתמול SMS מחופי ריו בארץ הסמבה.
מהמילים הספורות הצלחתי להרגיש את השמחה שלה, את הכיף.
שמחה בשבילה. מתגעגעת אליה...
זהו, די פמה מותק (מותק? ), די עם מצב הרוח המלנכולי הזה...יש רפלקסולוגיה היום, והתעמלות ("אוי, אני מתה, אני מתה" אני לוחשת בלי כוח באמצע תרגילי בטן קשוחים תחת עינה הפקוחה של אורלי "עוד 8 פעמים" המדריכה הקשוחה) ואחר כך...? מה שיהיה...
רק שהגשם הזה יפסק כבר...
אמרתי שיום טוב היום נכון?
| |
| כינוי:
בת: 65
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
