בבוקר קמתי ועיני צורבות.

לאו דווקא מבכי של שעות אלא מסיבות טרוייאליות יותר (יובש?)  כנראה.

בערוץ 33 הגיעו לשמות של מלחמת ההתשה ואני עדיין הרגשתי שמשהו שביר בתוכי, כאילו מהלכת על שברי ביצים.

מנסה להתקשר לג. הבכור אפילו שיודעת שנמצא במקום ללא קליטה.

מנסה. אולי במקרה.

לא.

בעבודה מנסה להתרכז בדברים הקטנים והפשוטים ואז מצאתי את עצמי בוכה (לאחר הרבה מאוד שנים)  עם השיר

"אנחנו שנינו מאותו הכפר".

אוקיי.

נתתי לזה להיות.

ואז זה התחיל להרגע בתוכי וחזרתי לעצמי.

ניסיתי להבין למה ואיך ומדוע דווקא עכשיו.

הרי זאת השנה השלישית של ג. הבכור בצבא ואף פעם לא הגעתי, בבת אחת , כמו בטיסת סילון במהירות של 3 מאך למקום הזה שבו נתתי לעצמי להזדהות כל כך עם מה שראיתי עד כי ראיתי אותי,

שם.

אני חושבת שזאת הפניוּת הרגשית שלי היום.

כשאני פחות מרוכזת בעצמי (אני יודעת שיהיו כאלה שיסתרו את דברי, אבל נניח ), כשאני לא זקוקה יותר לשלוח את רגשותי למקומות/אנשים אחרים כדי להרגיש משהו, אני יכולה להתעמק בדברים המהותיים ביותר בי.

וזה יחד עם האווירה/התפאורה המתאימה מסביב והגעגועים לג. הבכור היו כמו נגיעת כפתור במקום והזמן המתאים עבורי.

וההזדהות, הגעגוע והבכי היה בהם גם משהו מזכך נפש.

השמש כבר נוטה למערב, האור כבר מתלכסן לו אחרת ובערוץ 33 השנה היא כבר 1996, השמות רצים שניה אחר שניה, שם אחר שם,

יונתן ברנע

יוני לוי

חמי עמדי

אסק וקס

ינון ברומר

אמיר מלר

ועוד, ועוד, ועוד.

עוד מעט היום נאסף.

עוד מעט

חג.

חג שמח חברים יקרים, כי מגיע לנו. מאוד...