שפמה עומדת לכבד בנוכחותה את טקס פתיחת חגיגות יום העצמאות אחזה תזזית את תושביה.

מיד התכנסו , בנו תוכנית רבת משתתפים וארועים והחלו בחזרות.

ואכן, השעות הרבות שאנשי השמורה השקיעו בהכנות לטקס הוכיחו את עצמן:

הטבחים הכינו ארוחה חגיגית לתפארת (אני עדיין עומדת על דעתי שראיתי פלאפל מתגלגל לו פה ושם בצלחת מיותמת...)

הקריינים קראו בשטף ובקול צלול.

הזמרים הפליאו לשיר.

האש בערה בעוצמה בכתובות האש על הקרקע ובמנורת המשואות.

הילדים הפליאו לרכב ולעשות פעלולים שונים באופנים מקושטים.

הדגלנים הילכו בגאון ונערות הפרחים הצמודות להן חוללו בחן , למעט אחת שקצת פיקששה לעיתים בצעדיה, פה ושם (תירצה? ).

והרקדנים, גדולים כקטנים רקדו בשימחה.

כולם השתתפו.

 צעירים וזקנים, גדולים וקטנים.

איש לא קיבל פטור מהמשימה. איש לא רצה פטור מהמשימה (וכמה פרות עוד געו בעצב ברפת אבל הזכירו להם שחג השבועות קרב ובא)

הטקס עצמו התנהל למופת והיה דוגמא לשמחה מתפרצת, הוד והדר וזיקוקי די נור מושקעים להפליא (וגם שריפה אחת קטנה שאיימה להכחיד שיח ירוק ומטופח ועוררה התעניינות מרובה, אך כובתה ביעלות בעודה באיבה).

ובסיום הטקס, הודתה פמה (וג. כמובן) לאנשי השמורה על הטקס היפה והמושקע, נכנסה למרכבתה וטסה הביתה לפני שתהפוך ממרכבה מפוארת לדלעת כתומה...

והפרחים, לאינטרנט  ( זה בשבילך).

(ולמדתי שישנם דברים שנשארים צרובים בנו אפילו אם עברו שנים רבות מאוד מאוד מאוד  מאז שעשינו אותם, וכך כשהלבשתי יצור קטנטן ומתולתל שיער, יצא לי בטבעיות רבה כל כך, המשפט :

 תני יד קטנה לאמא...

אופס... )