מרבדים שהיו חלק בלתי נפרד ממני כמעט ארבע שנים,

ובזמן האחרון אני מגלה שלאט לאט הם הולכים

ונפרדים ממני.

ואני עוד בודקת אחד לאחד שמה יש בהם משהו

מין העבר חסר החיים שלי,

ונותנת לעצמי אישור בכל פעם מחדש

שזאת אותה

אני

שממשיכה להתפתח לכיוונים שונים

ואחרים.

יש בי שקט רב יותר בזמן אחרון.

התזזית שהיתה בי בשנים האחרונות הולכת ונמוגה לה וסוג של שלווה משתכן בתוכי.

ואני מתגעגעת לסערה שהיתה שם , חזקה כל כך עד שלעיתים אי אפשר היה לנשום איתה.

ואני שמחה על הרוגע של היום.

והדואליות הזאת שבתוכי , שני הרצונות שמתנגשים להם,

הם הביטוי המוחשי לצער הפרידה מהשלב הזה

בחיי.

(ואני מקווה שהצלחתי להבהיר לפחות  לעצמי את הנקודה...)