הולכים יחד הרבה מאוד שנים אחורה.

מכרים, אני אומרת ולא חברים כי אני לא יכולה לומר שאני ממש אוהבת את העובדה שהוא נמצא כל כך קרוב אלי, חלק ממני ממש.

הכרנו בילדותי המוקדמת, עוד לפני גיל 10.

כל פגישה ביננו לוותה בסערה גדולה כל כך שהיתה משכיבה אותי לימים ארוכים במיטה, מלאה בתרופות, כואבת ומותשת.

כשהפגישות הלכו ותכפו, התכנס קונסיליום רב חשיבות  כדי לבדוק מה לעשות בנדון.

בתחילה חשבו על פעולה דראסטית שאמורה להוציא אותו מחיי אבל יחד עם זאת לחתוך חלק ממני, ולא כולם צידדו בזה.

ואז החליטו ללכת על פעולה איטית יותר, ארוכת טווח שאמורה לסלק אותו מתוכי לתמיד, או לפחות להשקיט אותו בצורה כזאת שלא יפריע לי יותר למהלך חיי התקין, שלא לדבר על שאר מרעין בישין שיכולים לפול עלי בגינו.

וכך החל הרומן האחר שלי, זה  עם הכדור הוורוד.

בנוהל קשיח ובלתי ניתן לתזוזה ימינה או שמאלה, שגרס צום מוחלט מכל דבר מאכל לפני לקיחתו בבוקר (שזה היה פשוט יותר כי לא נהגתי לערוך סעודות מלכים באמצע הלילה)  ובערב (שזה היה קשה הרבה יותר כי אסור היה לי לאכול דבר אחרי ארוחת הצהריים) ,ועוד הפסקה של חצי שעה בין לקיחת הכדור ובין הזמן שמותר לאכול.

זה היה די מטריד אבל התרגלנו אחד אל השני.

אני והכדור הוורוד.

והכי חשוב , שזה שבגללו הכרתי את הכדור הוורוד, נעלם.

ישן לו כנראה שינה עמוקה בתוכי ולא התעורר הרבה מאוד זמן.

ובגיל 18 אמרתי לכדור הוורוד שלום ויכולתי לחזור לאכול מתי שרציתי וכמה שרציתי (ומאוחר יותר, גם ראו את זה...)

ואותו אחד, שהוא חלק ממני כבר כל כך הרבה שנים, מתעורר לו לעיתים לא קרובות מדי, מזכיר לי את נוכחותו ברמה כזאת או אחרת של כאב ומחזיר אותי, ל 5 ימים לפחות אל הכדור הוורוד.

שלום.

אני פמה וחי בתוכי, רדום,  חיידק טורף.

הרומן שלי עם הסטרפטוקוקיס המוליטיס.

וכל זה נכתב כי אתמול בשעה 14.00 התחלתי להרגיש תחושה מסויימת בגרון.

בשעה 16.00 כבר היה קשה לבלוע.

ובשעה 18.00 הרגשתי כאילו סכינים חותכים לי בגרוני שתי וערב.

ועכשיו נותר לי להתאזר קצת בסבלנות, לעצור את הנשימה לפני שאני בולעת,  ולראות אם ביום ראשון שוב תהייה לי פגישה (קצרה) עם הכדור הוורוד (רפאפן - אנטיביוטיקה) ...

שבת שלום חברים יקרים, מה לי חיידק טורף רדום כשג. הבכור חזר הבייתה מחייך ושזוף כולו...

(ורציתי לכתוב עוד משהו ביחס לפוסט הזה אבל המאבק ב side effects של הביקור הנוכחי (או סתם אדמומיות בגרון) קצת עייפו אותי).