עוד הדהד באוזני זמן רב לאחר שהשיחה הקצרה ניחתה עלי בפתאומיות שלא הייתי מוכנה לה.

ולמרות שכל זמן חילופי הדברים הייתי שלווה מאוד ומתנהלת מתוך ידיעה פנימית ברורה שאני לא נופלת למניפולציות שניסתה להפיל אותי אליהן, והייתי מאוד ברורה, מדוייקת, אסרטיבית ושקטה במילותי שלי, הרגשתי לאחריה שמשהו בתוכי הטלטל.

וכדי להבין מה היה שם שטלטל אותי כל כך, למרות שחשבתי שאין במקום ההוא שאני עובדת בו עוד משהו שישאיר אותי תמהה לגביו, ניסיתי לפרק לפרודות ולגורמי גורמים את הדברים שנאמרו בשיחה.

את הכעס ("ביקשתי ולא עשית...את לא עושה דברים").

את ריגשי הנחיתות שלה שבאים בתוך הטחת ההאשמה ("אני תמיד אצלך אחרונה בסדר העדיפויות...").

את הדברים שנאמרים עלי מאחורי גבי במשרד( "...היא אמרה לי שאת מנפנפת אותי, שלא תעשי את זה...").

את האיום המוסווה ("נחכה שהד"ר יגיע מהכנס בחו"ל ואז נראה...").

ואת משפט המחץ "אני לא יכולה לסמוך עליך"

שזה בעצם אומר:

את חרא של עובדת.

אבל למשמעו אותו המשפט בתוכי עולה מתוך הסדק שמצא, אותו קול זערער, כמו יצור קטנטן שקופץ על רגליו הזעירות וצועק:

נכון, נכון, נכון.

אף אחד לא יכול לסמוך עליך.

את חרא של...

מלאי את החסר, המלכה היא ערומה.

ואת העירום ההוא, שבתוכי, אני צריכה להבין עכשיו...

(ולא, לא במוניקה מדובר הפעם אלא במישהי אחרת מהמשרד.

ואחר כך באו דברים שהחזירו לי את הפרופורציות שנשכחות ממני לעיתים בעת סערה פנימית).