| 2/2003
 אתמול נכנסתי לכל הבורות שיכולתי למצוא ואם פספסתי אחד, הוא כבר מצא אותי...(נכתב ביום שישי בבוקר)
כרמל הרפלקסולוגית אמרה לי אתמול: תכבדי את הרגשות שלך.
אבל מה אני יכולה לעשות אם אני מרגישה שאני רק יכולה לכעוס על עצמי. גם זה רגש, נכון?
לוקחת דבר קטן, קטנטן, שיכול לקרות, שהגיוני שיקרה, ומעצימה אותו בלי שום פרופורציה. שמה אותו לבד בתוך הספקטרום בלי שום התייחסות לדברים שהיו במשך הזמן, לדברים שהיו יום קודם.
רק הוא קיים ומהדבר הקטנטן הזה, הארוע המזערי, אני בונה תאוריות שלמות, מריצה בראש סרטים באורך מלא ומיני סדרות ארוכות ואחר כך מתפלאת שלא מפסיקה לבכות ומרגישה תשושה...
טוב, הסבר. וכל אחד מוזמן לכתוב בדיוק, אבל בדיוק מה הוא מרגיש כלפי עם הקטע הזה...
ביום חמישי אחר הצהריים, לקראת סוף היום, קרה לנו עוד פעם התאום המופלא הזה שבדיוק כשאני שולחת לו מייל (רק לחצתי על ה"שלח") ד. היה על הקו.
התחלנו לדבר ופתאום הוא אומר לי בלחש ובמהירות "אני אחזור אליך".
הוא בעבודה, בוודאי מישהו קרא לו. הגיוני, נכון? הכי נכון שבעולם.
הוא לא חזר. לם לזה יכולות להיות המון סיבות וכולן הגיוניות, במיוחד שהוא ידע שאני יוצאת מוקדם לרפלקסולוגיה.
לא משנה.
פמה החלה בתהליך הירידה למטה. ירידה? טיסה במהירות עצומה ליתר דיוק...
הגעתי לרפלקסולוגית. מובן שהדמעות כמעט ולא הפסיקו לזרום.
מספרת לכרמל מה עבר עלי השבוע, מדברות תוך כדי הטיפול, נותנת לי נקודות מבט אחרות. שלו למשל.
נקודות מבט שאני , שכל כך בתוך תוכי, לא מסוגלת לעיתים בכלל לראות ולהכיר בקיומן. אולי החשש שלו אם אני רוצה להמשיך את הקשר איתו כשהוא כך, עדיין לא במלא כוחו, ללא אנרגיות והתהליך לוקח זמן...
בסוף הטיפול אומרת כרמל שהפעם הדבר היחיד שיש לה לומר לי הוא שאני עדיין בתהליך למידה.
וודאי, אני עונה לה, אני יודעת את זה. אני בתוך למידה על עצמי בצורה שמעולם לא הייתי בה.
כשיצאתי ממנה, למרות שהשעה היתה קרובה ל 18.00 החלטתי לקחת יוזמה ועשיתי משהו שלא עשיתי מעולם. התקשרתי לד. בנייד למרות הסיכוי שאולי הוא כבר בבית...לא היתה תשובה...
ידעתי שלא יחזור אלי כי הסיכון גדול מדי.
ידעתי הגיונית. כאב לי רגשית.
כי ידעתי עם מה אני נשארת בסוף השבוע הזה, לגלגל לי בראש...לא המייל של יום רביעי, לא שיחות הטלפון של השבוע. השיחה האחרונה. עם זה אני נשארת ועם זה אני אצטרך להעביר את סוף השבוע.
בערב, לאחר ההתעמלות וההליכה בפארק, חשבתי מדוע אני, שנחשבת לתלמידה לא רעה ואפילו מצטיינת, מכינה את כל שיעורי הבית, קוראת את כל החומר שבסילבוס, מדוע אני, כשאני מגיעה למבחנים, נכשלת בהם אחד אחרי השני ונאלצת לחזור על השנה שוב ושוב
עכשיו בבוקר (יום שישי) כשאני כותבת, המועקה עדיין בפנים, אבל מצד שני, מרגישה שהתובנות שהגעתי אליהן השבוע לא הלכו לאיבוד.
הן "התאספו" ובאו אלי ביחד ואמרו לי:
פמה יקרה, תפסיקי להעמיד את עצמך במבחן כל יום וכל שעה. את יודעת שהקשר הזה הוא אחר, עם חוקים אחרים. זו הפעם הראשונה שיש לך קשר כזה ולכן את כל הזמן לומדת וחוקרת אותו.
די. הוא רוצה, את רוצה, לכי עם זה . כמו שאמרת, קחי כל שעה, כל יום בעיתו...
אני חושבת שכך יהיה. מרגישה קצת יותר טוב.
ג. לקח את המכונית שלי לטסט , אני עומדת ללכת מהבית למרכז העיר ברגל (די ארוך) תוך כדי window shopping ולפגוש אותו בקניון.
ואחר כך, המשך היום ומחר? כמו שכתבתי, כל שעה בעיתה... .
(יום שישי 21.3.03 שעה 9.37 , נשלח אלי בדוא"ל)
****************************************************
עדכון, יום ראשון 23.2.03
ד. שלח מייל והתקשר. הוא היה בדיוק באמצע שיחה עם אשתו ולא יכול היה לענות, ואחר כך חשש ש...
תארתי לעצמי, ידעתי שיש הסבר הגיוני ומצויין...
חבל שעדיין לא מרגישה את ה"ידע" הזה גם בחלק הרגשי שלי...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
