| 2/2003
 אז איך עבר בכל זאת סוף השבוע...?
למרבה הפליאה לא רע, ואפילו טוב מאוד.
למרות חששותי מצאתי את עצמי, ככל שחלפו השעות, הולכת ונרגעת...
ביום שישי בבוקר הלכתי (ברגל) מהבית שלי למרכז העיר ובגלל שג. התעכב עם המכונית שלי בטסט (תמיד הרי יהיה משהו , קטן, שצריך לתקן...) מצאת את עצמי חוזרת ברגל והפעם ידי היו מלאות...בין השאר בפרחי חורף מקסימים: כלניות ונרקיסים שמילאו לי את הבית בריח שמטריף אותי... .
הגעתי הביתה, התארגתי קצת ורציתי להתחיל להכין משהו לשבת (שבוע שני שאני מבשלת...פמה, חוזרת לעצמך קצת ?) ואז הגיע ג. הבן הבכור עם דמעות בעיניים ורצה לדבר.
זה לא קורה לעיתים קרובות לכן בקשתו כפקודה לי...
ישבנו ודברנו כמעט שעתיים.
הוא כל כך מבולבל, לא יודע מה להחליט (בקשר לשרות הצבאי), חושש מהבילבול שלו, מהספקות, מהחששות והפחדים, חושב שזה לא בסדר שעדיין לא יודע מה רוצה לעשות בצבא, מה רוצה לעשות בחייו בכלל.
רציתי לחבק אותו חיבוק גדול וחזק, הוא לא הרשה לי.
בסוף השיחה, שבה כמובן שנתתי לו חיזוקים לבלבול שלו (בגיל 17.5 לא להיות מבולבל? אז הייתי דואגת) ודברנו ארוכות, אמרתי לו שאני גאה בו.
גאה באדם שפגשתי. אדם רגיש, אכפתי, מלא ספקות ומחשבות, חושב, עם הרבה צבעים וגוונים בתוכו.
הרגשתי גם קצת גאווה. הצלחנו איתו...
בשבת בבוקר ג. רץ לים.
אני קצת עבדתי וארגנתי את הבית איך שהתיישבתי , טלפון ממנו.
אני בים, בואי, נשתה משהו , מקסים כאן...
שיהיה ברור. לפני חצי שנה, אקדח טעון לרקה לא היה מוציא אותי מהבית ביום שבת ובוודאי לא חמש דקות לאחר שהתיישבתי...
לא חשבתי פעמיים. לבשתי את בגדי הספורט (אווירה, אווירה... ), נכנסתי למכונית ותוך 10 דקות הייתי שם.
גליתי מקום אחר.
מכירה את החוף הזה כבר שנים. בחורף לא הייתי מתקרבת לשם (קר, רוח, גשם, חול...סיבות יש המון...).
ישבנו באחת המסעדות שממש על החוף,גילנו מקום חדש לארוחות בוקר בימי שישי.
מולנו הים געש בגלים עצומים.
לא היה מאוד קר, ואפילו השמש קרצה מבעד לעננים, אנשים הסתובבו בחוף, גולשים גלשו בים.
שתינו בירה וקפה, פטפטנו, צחקנו. היה נהדר.
את המשך היום בילינו בבית.
ואיך הייתי אני? איך הרגשתי? התייסרתי, העברתי בראש שוב ושוב את מה שהיה ביום חמישי בסוף היום?
לא. בהחלט לא.
הצלחתי להתנתק ממה שהיה. כנראה שהבית מהווה סוג של מפלט, של מקלט.
יכולתי לחשוב על ד. בלי להלחץ. לדעת שפשוט צריך לחכות ליום ראשון ולראות (מה יש לראות, הרי הדברים ברורים? אני צריכה לראות ולהבין שוב ושוב אבל זו שריטה עמוקה שלי...). וכך היה.
אפילו בערב, לקראת סוף השבת, לא הרגשתי את המתח עולה בי לקראת יום ראשון...
כנראה שאני כן לומדת דברים, לומדת על עצמי ומצליחה גם ליישם. למרות שלא תמיד אני רואה את זה...
הים בבוקר, המתח כן עלה והתגבר עד שד. שלח מייל ומיד התקשר. החלטתי להגיד לו איך אני הרגשתי ביום חמישי, שלא אהבתי לצאת כך לסוף השבוע ולכן התקשרתי
הוא הבין.
היה לי חשוב להגיד גם את הצד שלי, לא רק להאזין לו ולעודד.
גם אני כאן...
***********************************************************
שלושה סרטים ראיתי בסוף השבוע:
איציק ועירית הזמינו כרטיסים לבוליווד/הוליווד בלי שידעו שראיתי השבוע. לא נורא, רציתי לראות שוב ונהנתי שוב. ממולץ, אפילו בפעם השניה.
אתמול לקחנו ב DVD את הסרטים : "אייריס" על הסופרת אייריס מרדוק עם ג'ודי דנץ' ו"פשוט מושלמות" עם ברנדה בלתין.
רצינו סרטים עם ערך מוסף לא רק קלילים, כמו צמר גפן מתוק שהם טובים וכייפים אבל גם חולפים מיד.
הסרט על הסופרת אייריס מרדוק, אולי הסופרת האנגליה הגדולה של המאה ה 20 ואחת הסופרים הגדולים בכלל היה מרתק.
ג'ודי דנץ' המעולה, הצליחה להעביר את הרגשת האובדן והאבדות של הסופרת כשהיא מגלה לאט לאט כיצד היא מאבדת, כתוצאה ממחלת האלצהיימר את הדבר החשוב לה ביותר: הקשר עם המילים.
כמעט בלי מילים, עם מעט מאוד הבעות פנים אפשר להרגיש את עוצמת האבידה שחשה הגיבורה.
הסרט שמסופר מנקודת ראותו של בעלה מדבר על הקשר הזוגיות החזקה שלהם שהחזיקה מעמד יותר מ 40 שנה עד למותה. מומלץ ביותר.
הסרט השני "פשוט מושלמות" קליל יותר. דוגמא לדמויות שפשוט אינן מתפקדות בחיי היום יום והאדם היחיד שמודע לכך הוא ילדה קטנה בת 8 שמתנהגת בבגרות הרבה יותר גדולה מכל המבוגרים שסובבים אותה.
********************************************
ומה שחשוב זה שהיום היה יום שטוף שמש (ולא משנה איזו סופה מחכה לנו ממחר) והוא עוד מעט נגמר....
| |
| כינוי:
בת: 65
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
