זה יכול להיות אבא שלך שלא התעורר יותר בבוקר.

זה יכולה להיות אמא שלך שעצמה עיניים לאחר מחלה קשה.

זה יכול להיות טלפון שמודיע לך שבעלך חטף התקף לב בחו"ל.

זה יכול להיות מישהו שבעט בך ישירות בבטן.

זה יכול להיות שנים של עבודה בתחום שלא אהבת, בהוראה, וכל יום קמת עם חור שחור בלב.

וזה יכול להיות סתם יום מחורבן במשרד שלאחריו את צריכה לאסוף את עצמך ולקום בבוקר כאילו לא קרה דבר.

ובכל זאת, פקחת עיניים וקמת בבוקר מהמיטה ליום שמחכה לך.

איך?

האמת, אין לי מושג.

זאת אומרת, על העבר אין לי מושג, היום אני יודעת על עצמי קצת יותר.

אני משערת שבעבר זה היה פשוט מעצם העובדה שאני אוהבת לחיות.

אוהבת את החיים.

וכנראה אהבתי אותם, או משהו בהם גם בימים ובתקופות הפחות טובות שלי.

וזה איפשר לי לקום בבוקר, אפילו לאחר אותן שניות שעוברות עלינו ברגע שאנחנו פוקחים את עיננו ועוברים משלב השינה לשלב ההכרה וזכרון הדברים שהיו לנו  ואלו המחכים לנו בהמשך היום, לפעמים היה חורך את הלב, פשוטו כמשמעו.

ואותם הדברים נכונים גם להיום ונוספה ומחזקת אותם הידיעה המוטמעת בתוכי כמו נשימה,  מהשנים האחרונות ממש, שהדברים הם בני חלוף, שהכאב עובר וחולף בנו, והשינוי הוא בלתי פוסק.

ואני מוצאת בזה נחמה גדולה וכוח גדול.

ואיתם אני פוקחת את עיניי בבוקר גם בימים שהבוקר הוא בעצם המשכו של

הלילה.

((היא הרימה להנחתה ואני לא יכולתי להתאפק )