נותנת לרכבת לערסל

אותי

כמו תינוקת בעגלה,

הן כל מה שאני זקוקה לו לעיתים,

כדי להחזיר

לעצמי

כוחות שהתפוגגו להם לפתע

לאחר לילה של שינה קצרה מדי

ויום של סערות רגשיות

בגובה גלי ים

גבוהים.

ולמרות כל הרגעים שבהם אני מוצאת את עצמי בבטן מכווצת , ומי קרח זורמים לעיתים שוב בעורקים, ודמעות יושבות להן בזווית העין ומחכות להזדמנות פז לצאת (וכמה זמן שלא הלכתי כך, עם דמעות בזווית העין. כמעט שכחתי את התחושה הזאת , את ההרגשה שאת מחזיקה את השטפון שמתעקש לפרוץ לו  בכוחות אחרונים בלבד)  מתוך הבנות שעולות ומתגבשות בתוכי ומאירות את עיני,

אני אוהבת  את מה שעובר עכשיו

עלי.