(על המזרן (תרגילי בטן)

סופרת את תרגילי הבטן.

למעלה.  באלכסון. עם הרגליים באוויר.

עוד 16 פעמים. עוד 16. עוד...)

שקט.

סוף סוף שקט.

לאחר הרעש הפנימי הבלתי פוסק והמתיש לעיתים, שבא עם השיחות שביני לבין עצמי על ההליכון פתאום השתרר לו שקט.

השרירים צועקים. דורשים את תשומת הלב שלי אליהם לא אל הרעש הפנימי.

1 2 3 4 5...

לחיצה  - ישיבה (תרגילי חזה).

1 2 3 4 5...

אני מתה כאן.

המכשיר הזה הורג אותי. כאילו החזה נתלש לי ממקומו ויחד איתו זרועות הידיים.

לנשום. ,

להתרכז בספירה. לאט לאט.

זה משונה לגלות פתאום איך דברים שחשבת שהם כבר חלק ממך כמו נשימה מחזירים אותך אחורה למקומות שאת כבר מזמן לא שם.

תגובות אוטומטיות קוראים להן.

ולי , לי לוקח זמן להבין, לקלוט ולהפנים את הדברים.

ופתאום אני מוצאת את עצמי במקומות שבהם הפחד שלט , רק שעדיין אני לא יודעת מהו הפחד הספציפי הזה, כי מזמן הנחתי אותו מאחורי גבי ולא הסתכלתי אחורנית.

אבל הוא הזדקף פתאום ואני לא שמתי לב מיד.

חתירה בישיבה (תרגילי גב).

1 2 3 4 5 ...

קדימה, אחורה, קדימה, אחורה.

חותרת וחוזרת למקום שבו הייתי.

ושוב.

שרירי היד מתאמצים, מיישרת את הגב.

חותרת.

שמתי לב לדברים אחרים, אבל גם אותם לקח לי זמן לעבד.

איטית אנוכי. כבר אמרתי.

ושכחתי את העובדה הבסיסית ביותר, שאותה למדתי כדבר הראשון , והוא לתת לרגשות שלי את המקום הראוי להן.

טוטל (ישבן וירכיים)

1 2 3 4 5 ...

את זה אני דווקא אוהבת.

עומדת ונותנת לרגל לשאת את המכשיר קדימה ואחורה.

מרוכזת בתרגיל ובספירה ומקפידה לא לדחוף את הרגל יותר מדי אחורה.

לשים גבול.

שכחתי שהכאב בא מהמקום בו אני משתיקה את עצמי, שכחתי כי שם לא קיימת היכולת שלי לבחור איך להגיב על הדברים.

היא תגיע רק לאחר שאתן זכות קיום , אמיתית, לרגשות ולתחושות.

זה כאילו אני פותרת משוואות דיפרנציאליות במתמטיקה אבל שכחתי את ה 1+1 הבסיסי (נו, וכל כך מתאים לי לתת דוגמא מעולם שסגור בפני סגירה הרמטית...).

כפיפה (שריר רגל עליון).

1 2 3 4 5 ...

כאן צריך להזהר. כאן הברכיים צורחות לפעמים ואני נזכרת בימים ההם, לפני שנים כשלא יכולתי כמעט לכופף אותם.

יניב המדריך מתקן לי את התרגיל ומתברר שזה זמן עשיתי אותו לא נכון.

לא נורא.

אפשר לתקן. אפשר לעשות מחדש, נכון.

ובעצם,

כבר הייתי במקום דומה פעם. לפני חודשים די רבים, כשחשבתי שיש לי משהו ופחדתי כל כך לאבד אותו.

ורק כשהבנתי שבעצם כך אין לי אותו, שהוא אבד, רק אז הפסקתי לפחד ויכולתי להיות

אני.

מקרבים (שרירי רגל פנימיים).

1 2 3 4 5 ...

תנוחה מביכה לפעמים, במיוחד שאת מול הראי ומאחורייך יכולים לראות אותה כל הולכי ההליכונים ומדוושי האופניים העומדים במקומם.

התרגיל קל לי מדי.

מעלה את המשקל, סוגרת ופותחת לאט את הרגליים, מרגישה את השרירים מתאמצים.

מרגישה אותם קיימים.

וכשמסתכלים לפחד בעיניים, בהכי לבן של העיניים ולא ממצמצים, הוא מאבד את היכולת שלו להשפיע עלינו.

הכאב עדיין שם, אבל גם הוא מבין שאת ליטרת הבשר שלו לא יקבל הפעם ולא יגדל עד שימלא את כל כולי בלי יכולת לנשום,

ואז הוא מוותר ומסתובב ומתפוגג לו.

מכשיר אחרון.

סיימתי.

החלטתי.

שבת שלום חברים יקרים, ופתאום אני מתחילה לראות שוב את צבעי הפרחים באדניות...

(בוקר בחדר הכושר)