| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 2/2003
 הלב החצוי...
שחר כתב על הלב החצוי שבתוכו ואני מוצאת את עצמי בדיוק באותו מצב.
לא עם הבאסה או המועקה, פשוט לב חצוי...
חציו רוצה להיות עם ד. וחציו עם ג. בעלי...
היתה לי תחושה כזו לפני כמה חודשים, לאחר פגישה. ברגע שעזבתי אותו הרגשתי כאב חזק ועצום בכל הגוף, כאב חזק באופן שלא הכרתי , שלא ידעתי שיכול להיות. הוא לא עזב אותי כמעט שבוע...
לקח לי זמן רב להתאושש ממנו ומאז אפילו פחדתי מפגישה עם ד.
היום זה שונה לגמרי...
למעשה זה לא כאב. זה רק רצון לפגוש אותו, לראות אותו, להיות איתו...לזמן קצוב.
לא מפריע לי לתפקד אבל נמצא כל הזמן ברקע.
יש ביננו קשר יומיומי. נעים, מהנה, לא מלחיץ, לא מטריד, מרגש...
אנחנו כותבים ומדברים בטלפון מספר פעמים ביום.
למדתי לא לחכות לאותה התבנית יום יום. ז"א שאם ביום אחד חיכה לי מייל על הבוקר ולמחרת לא, אז לא להיחלץ מזה כי זה לא מראה על שום דבר, רק על כך שאנחנו לא עשויים משטאנץ אחד ושונים מיום אחד למשנהו...
היום הרגשתי את זה מאוד.
מיילים, שיחות טלפון, דיבורים, רמיזות...פשוט רציתי לראות אותו, אפילו לזמן קצר...
אבל עדיין אי אפשר. וזה בסדר. אני חיה עם זה טוב מאוד.
הכמיהה היא לעיתים גם מתוקה...
ונותר לחכות בסבלנות...רק שלפעמים קצת אין לי...
טוב, אני חושבת שמותר לי...
*****************************
בסופו של דבר הלכתי ללימודים.
הגשם נחלש, יסורי מצפון וכמו שד. אמר, עדיף לנצל את ההעדרות למשהו אחר...והמבין יבין... .
| |
| כינוי:
בת: 65
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
