| 2/2003
 חשבתי שזה יהיה רק כמה ימים...
חשבתי שעוד מעט זה יעלם. חשבתי שכל רגע הכל יחזור להיות כמו שהיה תמיד, או לפחות בשנים נאחרונות, 10 - 15 השנים האחרונות או יותר...
חיכיתי לזה כל יום.
חיכיתי שזה יעלם...
השינוי.
התחושות האחרות. האנרגיות הרבות. החוויות האחרות. פמה האחרת.
וזה לא קרה.
עברה חצי שנה...
חצי שנה בה השתניתי במובנים כל כך רבים, עמוקים וחזקים, פנימיים וחיצוניים שמי שהכיר אותי שנים רבות, עדיין לא מעכל.
אני יכולה לדעת בטווח של דקות מתי הרגשתי את זה.
יום חמישי, 10.00 בבוקר, יום וחצי לאחר טיפול הרפלקסולוגיה הראשון.
נכנסתי כמו כל בוקר לאתר מסויים כדי להתעדכן מה קרה, מה קורה...היד הביאה אותי עם העכבר לפורומים של האתר...לחצתי על אחד מהם.
מעולם לא נכנסתי לשם, מעולם לא עלה על דעתי להכנס לשם...
נכנסתי.
התחלתי לקרוא.
פתאום הרגשתי "בום" בלב והתחלתי לבכות...
משהו נעלם מתוכי. מליבי. משהו שיהיה שם המון זמן. שנים.
כעס, זעם, טינה, חוסר אונים, יאוש, מועקה.
נעלם. לגמרי.
זה היה כל כך פתאומי וכל כך מוחשי שהסתכלתי לצדדי לחפש לראות מה קרה...
כלום. נעלם לגמרי.
במקומם הרגשתי משהו אחר. רכות. הלב נמלא הרגשה של רכות גדולה. מחבקת, מלטפת, מערסלת.
ועוד דברים קרו.
אדרנלין משתולל בדם. אדרנלין טוב, שמביא למרץ אדיר. ומיניות. שהיתה חבויה היטב ומוסתרת עמוק במשך שנים רבות ובחודשיים שלפני, כלל לא הייתה קיימת...
בלילה הושטתי יד לג. בעלי, הוא לקח אותה בלי לשאול שאלות ותהיות והלך איתי מאז.
כך זה התחיל ונמשך עד היום...
התהליך, השינוי שאני עוברת מאז בא לידי ביטוי במובנים ובדרכים רבות ושונות:
אנרגיות רבות ומרץ רב יותר שמביאים אותי לסדר יום מלא ועמוס עם שינה מעטה מאוד ביחס למה שהייתי רגילה.
רצון חזק לצאת ולבלות (לפני כן, כמה שפחות לצאת מבית, יותר טוב...) רוצה למצוא מקום בו אפשר לשבת לשתות וגם לרקוד, שוב לפרוק אנרגיות שמרגישה בתוכי...
ההליכה, הספורט שבאו כצורך לפרוק אנרגיות לקראת הערב והיום הם חלק חשוב מאוד בחיי.
הפסקתי לראות כמעט טלווזיה, חזרתי לקרוא ספרים, להתענג עליהם כמו לפני הרבה הרבה שנים, מגלה סופרים אחרים, ספרות אחרת, מנסה, מתמודדת.
מוסיקה, ממלאת את תוכי כל היום, נפתחת לסוגים שונים וחדשים של מוסיקה, מוכנה לנסות דברים חדשים. גם בקולנוע. לא רק סרטים קלילים, מחפשת סרטים עם ערך מוסף, עם משמעות.
הפכתי לאדם ספונטני, פתוח , לא מקובע בדעות נחרצות וברורות, בשחור לבן. משתדלת לא לשפוט...
האוכל. השינוי שהכי בולט כי רואים אותו.
לאחר הרבה שנים שהאוכל היה פיצוי עבורי על חסכים שונים, הוא קיבל את המקום הנכון לו בחיי.
אוכלת מעט ודברים בריאים. לא צריכה להכריח את עצמי לכלום, אני לא "שומרת" , אני אוכלת כל מה שאני רוצה. רק שהדברים השתנו: הרבה ירקות, יוגורטים, פירות ומעט בשר ועוף, והשתנו גם הכמויות. קטנו בצורה דראסטית.
ירדתי בחצי שנה 17.5 ק"ג (מ 85 ק"ג ל 67.5 היום)וזה ממשיך בקצב של 1/2 ק"ג לשבוע.
לא דיאטה, ולא כסאח. מרגישה מצויין.
שינוי דראסטי בסגנון הלבוש, ללא קשר לירידה במשקל.
לא חוששת להראות את המיניות שלי, את הנשיות שגיליתי אותה מחדש ואולי בפעם הראשונה רק עכשיו.
לבוש צמוד, חשוף, חושף, לא חוששת שיראו את החזיקה מבעד לחולצה החצי שקופה (גם הלבוש התחתון השתנה לחלוטין... ;-)), צבעים עזים וחזקים, הצבע האדום תופס מקום מרכזי בארון הבגדים.
אני במרכז.
בחצי השנה האחרונה אני לומדת להכיר את עצמי מחדש.
בודקת , שואלת, חוקרת, בוחנת, מתרגשת, מתעצבת, בוכה, צוחקת.
לקראת הפוסט הזה והפוסט על ד. נכנסתי לבלוג הישן וקראתי בו לא מעט. היה מדהים לראות את השינוי שאני עוברת, את תהליך הלימוד שאני עדיין בתוכו, את ההתמודדות עם הדברים...
חווה את החיים , חיה אותם. כמו שלא הרגשתי כמעט מעולם...
מעזה...הולכת על הגבול...
וד.
כל זה ועוד הינם סופו של תהליך שהחל כנראה עוד לפני שנתיים וחצי עם גילוי הבעיה של א. הבן הצעיר, הדיכאון שנכנסתי אליו, שוב, הקורס שעברתי בתחנה שהכריח אותי לשים מראה מול פני ולראות את המצב כפי שהוא.
למזלי, הי לי עדיין הכוח להתחיל לפעול.
הרפלקסולוגיה רק נגעה בנקודות ופתחה את החסמים שחסמו אותם במשך שנים.
משם הכל כבר זרם ושטף.
היום אני יודעת שזה לתמיד...ואני לא לבד בתהליך הזה, "אתם" בהחלט שותפים.
אני בת מזל, קיבלתי הזדמנות שניה בחיי...ואני לא מפספסת אותה.
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
