| 2/2003
 אני הבלוג והבלוגספירה
ביום שבת אני מציינת חצי שנה לכתיבה ולהכרות עם האנשים כאן בישרא. מובן שאני לא יכולה לעבור על התאריך הזה לסדר היום.
נכנסתי לבלוג הישן שלי וקראתי את הפוסט שכתבתי כשעברתי 3,000 כניסות, באמצע נובמבר. מצאתי שהוא משקף באופן מוחלט את מה שאני מרגישה גם היום כלפי הכתיבה וכלפי החברים שלי כאן.
החלטתי להעתיק אותו במלואו וככתבו עם שינויים מעטים המתבקשים מעצם הזמן שעבר.
******************************************************************************
הפוסט הזה נכתב ומוקדש לכם חברי ישרא-בלוג.
מטבעי אני אוהבת לציין תאריכים (נו, מורה להיסטוריה בעבר הרחוק...) ולא יכולתי להתעלם מהעובדה שעברתי את 3,000 הכניסות ומלאה חצי שנה לכתיבה כאן.
אז הפעם אני כותבת לא רק עבורי אלא גם לכל הקוראים שלי.
קורה לכם לפעמים שאתם נכנסים למקום כלשהו ומיד מרגישים שם בבית? להפתעתי זה קרה לי הפעם במקום וריטואלי לחלוטין, כאן.
כשהייתי ילדה/נערה כתבתי יומן אבל זה היה אחרת. לפני מס' שבועות הסתכלתי ביומנים ההם וחלק מהם היה עובדתי לחלוטין: קמתי, אכלתי, מריבות עם אימא, בית ספר וכו', חלק אחר היה כמיהה חזקה מאוד לאהבה, לביטחון, פחדים וחרדות שהיו לי (וכפי שרואים , חלק קיים עד היום...) והמון איזכורים אקטואליים (כבר כתבתי שהייתי חיית אקטואליה).
את היומן ההוא הפסקתי לכתוב כאשר הכרתי את ג. שהפך לבעלי ומאז לא כתבתי וגם לא הרגשתי צורך. עד עכשיו.
בתקופות הקשות שלי הרגשתי שאם הייתי יכולה להעלות על הכתב מחשבות ורגשות זה היה עוזר לי, אבל לא הגעתי לידי מימוש וזאת מסיבות שונות: היכן לכתוב בפרטיות כדי שאף אחד ממשפחתי לא יקרא את זה, האם לכתוב ידנית או במחשב וסתם למצוא אנרגיות כדי להתחיל להעלות דברים על הכתב.
ואז, בתחילת ספטמבר קראתי על האתר ב YNET, הייתי בתחילתו של שינוי שחל בחיי, שינוי שהוא כל כך חזק ומלא עוצמה שפשוט לא ידעתי מה קורה איתי. נכנסתי לאתר, קראתי מספר בלוגים ומי ידעתי: יש, הגעתי למקום הנכון, והצטרפתי.
ומאז זרם של כתיבה שטף אותי.
הכתיבה בבלוג אפשרה ומאפשרת לי לבחון את מה שקורה איתי, לבחון את המחשבות, הרגשות, התחושות, החששות, הריגושים.
הכתיבה מאפשרת לי להרגיע את הסערות הריגשיות שאני עוברת ואת הכאבים.עצם הכתיבה, הקלדת הכאב על המחשב מרגיעה אותי וכשאני קוראת שוב את שכתבתי, ואני תמיד קוראת מס' פעמים נוספות, אני מצליחה לארגן לי את הדברים ולאט לאט להקהות את הכאב ולחזור לחשוב בצורה יותר שקולה.
אני כותבת לעצמי אבל מודעת לגמרי לעובדה שקוראים אותי ומגיבים לי.
זה לא גרם לי עד היום לעשות צנזורה על משהו שרציתי לכתוב (תארי סקס מפורטים לא היו מופיעים גם ביומן פרטי לגמרי...), חוץ מפעם אחת שהחלטתי לצנזר משהו, ולא הרגשתי שזה חוסם אותי.
אולי הרגשת החרות הזו קיימת בגלל שאני יודעת שכמעט כל מכרי (אלה החשובים לי) לא גולשים באינטרנט בצורה אינטנסיבית והסיכוי שיגלו את האתר ויגלו את הבלוג שלי ויגלו שזו אני הוא קלוש עד קלוש מאוד.
מאז בעלי גילה את קיומו של הבלוג (ללא התוכן) ונאלצתי לסגור אותו ולפתוח חדש בניק אחר, תוך כדי שאני נוקטת אמצעי זהירות שונים . זה נותן לי את הבטחון להמשיך ולכתוב בפתיחות ובאופן גלוי, אחכת, זה לא שווה.
כתבתי שאני מודעת לזה שקוראים אותי, ואתם הקוראים והמגיבים למעשה עושים את המקום הזה לכל כך בייתי, אהוב וחמים עבורי.
יש אנשים שמלווים אותי כמעט מהפוסט הראשון וישנם אלה החדשים, שבאים לעיתים לביקור קצר ומזדמן, נשארים ומתחברים, ואני אצלם, וכך זה חוזר במעגל שגדל כל פעם מחדש.
אני אוהבת להכנס בבוקר לדוא"ל ולראות מי עידכן, להכנס ולקרוא את הקבועים שלי, מה קרה בחייהם, הדברים שמעניינים אותם, השמחה , העצב, הכאב , לנסות לנחם ואולי גם לעזור, להשתתף בעצב ובהחלט בשמחה.
אנשים הם מעניינים מטבעם, כך אני חושבת, ולכן גם הדברים השיגרתיים שקורים לכל אחד מאתנו הם שונים ולכן מעניינים אותי.
קוראת מגוון של גילאים, מהם קרובים אלי בגיל, בני עשרים + וגם תיכוניסטים (אולי רצון להבין את התיכוניסטים אצלי בבית..?).
לעיתים מחליפים גם מילים בפרטיות על נושאים רבים ומגוונים.
עם הזמן, כמה מהחברים הווירטואליים הפכו למוחשיים ואמיתיים יותר, גם זה נותן ערך מוסף לכתיבה בבלוג.
הקריאה בבבלוגים של אנשים אחרים נותנת פרספקטיבה לחיים שלנו, שלי, כי מגלים שיש אנשים אם בעיות הרבה יותר קשות וכואבות.
היא מגלה שאנשים חווים דברים דומים מאוד ואפשר להשתתף ושתף בחוויות, ומבינים אותך, מעודדים, מחזקים ולעיתים נותנים תקווה.
אחד הדברים שמחברים אותי לישראבלוג הוא שמצאתי, ואני מוצאת כל פעם מחדש, לא מעט אנשים שחשים בדיוק כמוני. עם אותם החרדות, הרצונות, כמיהות. נכון שתארתי לעצמי שהרבה מרגישים כמוני אבל לראות את זה כתוב וחשוף זה מעודד, מנחם ובמיוחד מחזק.
והתגובות לפוסטים שלי.
שמחה לקבל כל תגובה, גם חיובית וגם ביקורתית, והיו כאלה שלא אהבו את מה שאני עוברת וחווה, זכותם.
התגובות המחממות, המעודדות, המחזקות, המחבקות המציעות עיצות ורעיונות לעיתים, נותנות לי את תחושת הקהילה שיש כאן עבורי, שזה דבר שלא ציפיתי שיקרה כשתהחתי לכתוב אבל זה בהחלט נותן ערך מוסף אדיר לכתיבה.
אני מודה שאני שמחה לראות שאני מעניינת כל כך הרבה אנשים (טוב, אני רק בן אדם...) ואני אמשיך לכתוב, לפעמים יותר לפעמים פחות, לפעמים שמחה ומאושרת ולעיתים כואבת עד העצם ומפורקת, להתעניין מה קורה אצל האחרים , והכי חשוב, להרגיש חלק מקהילה חמה ותוססת.
תודה.
שיהיה לכולם סוף שבוע מהנה.
פמה
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
