של שלושת החודשים שחלפו אני יכולה להתחיל לראות עד כמה עמוק הפצע שנפער בי מאז.

והוא כל כך עמוק היה שלא יכולתי כמעט לשאתו ומהרתי לכסותו בכל מה שידעתי כדי לעמעם את הכאב עד כדי חוסר תחושה מוחלט כמעט,  כדי שאפשר יהיה פשוט להמשיך הלאה.

כי שם היה בעצם רצון ונסיון  לערער בתוכי את כל מה שבניתי בי עד כה.

ולהרוס.

עד היסוד.

וכמו בכל קטיעה מוחשית או ערטילאית, ההלם הראשוני מונע כל תחושה, במיוחד של כאב.

ורק אחר כך זה מתחיל לעלות.

עכשיו זה הכעס.

זעם שקט וכבוש.

צובע הכל בשחור.

אין גוונים, אין שברי צבעים.

הכל שם

שחור.

יגיע הזמן בו הכעס ימלא את תפקידו ויתפוגג ואז אוכל לבחון את הדברים מהמקום שלי.

עוד לא.

בינתיים הכל שם,

שחור.