צריך כנראה להיות במקום בו ישנו אמון פנימי חזק ובטחון מחושל ויצוק

כעמודי פלדה,

כדי שיוכל לתת לנפש להגיע למחוזות עמוקים

ונמוכים כל כך,

שהצבע השחור הוא זה המציף אותם

ולקרני אור וגווני צבעים אחרים אין

מקום שם.

שבועות רבים הייתי שם.

מדשדשת במחוזות  הכאב, הפגיעה,

הכעס.

מחוזות שבהם רק צבע ירוק רעל זרחני מחליף לעיתים

את הצבע השחור.

והם מילאו את כל כולי, מחשבותי, נישמתי,

נשימתי.

והם שאבו ממני כוחות, משאבים

ואנרגיות.

נתתי לעצמי להיות שם כי ידעתי שזה חלק מההתמודדות שלי עם

אותה רעידה וה  after shocks שלאחריה.

ידעתי  שיש בי את היכולת לדעת בדיוק של

אלפית השניה

מתי הוא הזמן לקום

וללכת משם.

היום בבוקר קמתי,

השמים היו כחולים,

השמש זרחה,

והאוויר היה חמים ועדיין ללא לחות הקיץ.

בוקר טוב פמה, אמרתי.

די.

מיצית את השלב הזה.

הגיע הזמן ללכת הלאה.

וכך הווה.