בזמן האחרון אני רוצה ללכת מכאן...מהחיים שלי כפי שאני מכירה אותם כבר שנים רבות... (להרגע ומיד, לא באובדניות עסקינן).

אני חולמת הרבה על ה"לבד" שלי , רוצה אותו, כמהה אליו אפילו...

אני רואה את עצמי גרה במקום אחר, שונה לגמרי מהמקום בו אני גרה עכשיו, הוא לא מוגדר ממש אבל הוא לא הבית הנוכחי שלי...

יש לי חיים אחרים.

ואני שם לבד.

מרצון.

וזה הדבר הכי רחוק מפמה כפי שאני מכירה אותה מאז ומתמיד, כפי שאני לומדת להכיר אותה בשנה וחצי האחרונה...

ואתמול, לאחר שמישהו יקר לי אמר לי בשיחה שהוא מכיר את הבכי הזה שלי, שבא מהמקום בו רוצים להתכנס לתוך גומחה קטנה, להתכרבל בתוך עצמנו ולא לדאוג יותר לשום דבר ולאף אחד אחר בעולם, הבנתי שמבחינה מסויימת אני באותו המקום...

סוג של דיכאון...

סוג של בריחה...

עייפות בלתי מוסברת
פיק ברכיים לא מובן

אני עייפה.

עייפות נפשית מריצת מרתון שנמשכת ר יותר משנה וחצי  ללא הפסקה...

אני לא רוצה להפסיק את המרתון על כל החוויות שבו, אבל אני רוצה לנוח...אני חייבת...

אני לא יודעת איך, כיצד, היכן ובכלל...אני גם לא מחפשת פתרונות מיד , כאן ועכשיו...

אבל בפעם הראשונה מאז שהכל החל, אני מרגישה בתוכי את הצורך להאיט...ומתוך הידיעה הזאת אני גם אמצא כנראה את הדרך לשלב בין השניים...

אחרי החגים יתחדש הכול
יתחדשו וישובו ימי החול
האוויר, העפר, המטר והאש
גם אתה, גם אתה תתחדש

ובשיר האופטימי של נעמי שמר (שהרשאתי לעצמי להתעלל בו) אני מתחילה חודש חדש, חודש של אביב, פריחה והתחדשות ומציינת שנה וחצי לכתיבה שלי בישרא...