כן, עכשיו, בתחנה שאליה אנחנו מתקרבים...זאת עם הבניינים העתיקים משהו, בנויה מלבנים חומות וגגות רעפים אדומים...כן, זאת עם החלונות מעץ הצבועים בירוק בחזית ומכוסים בוילונות לבנים דקיקים חצי שקופים שמאפשרים רק להציץ החוצה אך לא פנימה...

נכון, אנגליה, בוודאי...מחוז כיסופים וחלומות, או לא?

זהו, כאן, בתחנה הזאת, עצרו בבקשה, אני רוצה לרדת...

פתאום לא מפחדת מהרגיעה.

לא. לא מדוייק.

עדיין מפחדת. עדיין משהו חונק אותי וכמעט צורח בי כשאני חושבת על רגיעה, שקט , שלווה, הורדת הילוכים...

אבל כבר לא כמו פעם...לא בצורה שלא מאפשר לי להחליט לקחת לעצמי את החופש הזה...

חופש ממה?

אין לי ידיעה ברורה "זה כן, וזה לא", את זה אני עושה ועל זה אני מוותרת...

אבל משהו עמוק בפנים אומר לי , פמה, הגיע הזמן...

הגיע הזמן לנשום עמוקות ולהקשיב לעצמך במובן הכי פנימי והכי עמוק...במקום שאולי עד עכשיו לא היית מוכנה להקשיב לעצמך כי זה הזכיר לך יותר מדי את העבר, העבר הקרוב, העבר של כל השנים "שלפני"...

דרלינג כתבה היום פוסט על רכבות הרים, על החיים בתוך עליות ומורדות מגבהים מטורפים לעיתים מול "חיים שטוחים" , כפי שאני קוראת להם, חיים ללא ריגוש כמעט, או שהריגוש בא לידי ביטוי ב"את מי יעיפו השבוע מהשרדות" כמו בימים הטובים שלי...(?!).

היום ברור לי ללא כל ספק היכן אני רוצה להיות.

בתוך המושב הראשון של הרכבת הזאת, שמשם רואים את העליות ואת הנפילות נזרקים מול העיניים, שאין אפילו פסק זמן של שניה לחשוב לפני שנזרקים למעלה או נופלים למטה...

אבל היית רוצה לרדת מדי פעם, שאלה אותי בתשובה לתגובה שלי...

פעם התשובה שלי היתה מאוד ברורה.

ל א.  בא' רבתי.

לא רוצה לרדת.

אלוהים אדירים, לא רוצה לרדת, כי אם אני ארד אני אפסיק להרגיש , אפסיק לחוש, אפסיק לחוות, אפסיק לחיות...

ואין , אין משהו בעולם הזה היום שמפחיד אותי יותר...

והיום?

התשובה לא נזרקת ממני במהירות ללא מחשבה...

היום אני מתחילה להבין שאני יכולה להוריד את המהירות של רכבת ההרים שלי ולא יקרה לי שום דבר...

אני מתחילה להבין שאני יכולה אפילו לעצור אותה, והיא לא באמת נעצרת, אלא ממשיכה לנסוע, עולה על עליות מתונות יותר וירידות פחות חדות, כשבכל פעם הלב קופץ ומרעיד נימים בתוכנו אבל בלי לחוש את תחושת הכאב והאובדן כשצוללים לתוך ירידה בלתי נגמרת...

היום אני מתחילה להבין, שאני כנראה, לעולם לא ארד מהרכבת הזאת אבל יש בתוכי את היכולת לכוון את המהירות ואת עוצמת העליות והירידות שלה...

והידיעה הזאת, האמונה הפנימית, היא זאת  שמרשה ומאפשרת לי  ולהרגיש את תחושת העייפות שיש בי בימים האחרונים ולתת לעצמי את הפריבילגיה להוריד הילוך ולאגור כוחות ואנרגיות להמשך...

(ורק למען הסדר הטוב, מעולם לא נסעתי ברכבת הרים אמיתית...פחד אלוהים...)