לקום בבוקר עם עין שרוטה , לדמוע ולראות את העולם כפול

ואחר כך כמו מתוך עדשה מרוחה בווזלין , מרככת את החדות ואת הקצוות .

להתנהל בעבודה בין שויון נפש מחוייך  לבין רצון לעמוד באמצע המשרד ולצרוח את כל

העולם כולו.

לדבר בטלפון, להרגיש שדברים בתוכי מתחילים להתארגן להם, להסתדר בתוך הפאזל

הגדול שנפרע והתערבב כולו לפני שבועות רבים כל כך.

לנצל חלון הזדמנויות קטנטן, פיצפון, כמעט בלתי נראה להזמין את א. הצעיר לכוס קפה

ולקבל בתדהמה את הסכמתו הדי נלהבת.

לשבת איתו בבית קפה, לחלוק עוגת שוקולד חמה עם גלידה וקצפת (הוא!), קפה קר ולשוחח איתו

שיחה תזזיתית שבה בכל שניה כמעט מתחלף נושא השיחה למגוון עצום של אפשרויות.

לנהוג איתו בדרך חזרה הביתה ולהתפוצץ מצחוק מהערותיו לנהגים שמסביב ("זכות קדימה!! אורות!! איך אתה נוהג יא מני..."),  לתת לו נשיקה וכמעט לחשב את קיצי לאחור בגלל זה.

יום שלישי.

הרבה כי טוב.

(עכשיו נראה אותי , מעלה את הפוסט, מגיבה לפוסט הקודם, קמה, הולכת לסלון, מוסיקה, ספר ואני.

עכשיו נראה אותי.

איזו התערבות קטנה? מישהו? )