הצלחתי למתוח את היום הזה לכל אורכו עד שחזרתי הביתה בחצות,  כי ידעתי ששם, במקום בו כל דבר כמעט מזכיר לי את כדור הצמר המנומר באפור, יהיה לי קשה יותר.

בבוקר, לאחר לילה של קצת יותר משלוש שעות שינה הגעתי למשרד, "רע" עניתי לשאלתו של הדוקטור איך אני מרגישה "החתול שלי נפל ומת"  וכחיזוק פרצתי בבכי תמרורים, דבר שהשתיק אותו לכמה שניות  ואחר כך  אמר לי את שאני כבר יודעת שהדבר הטוב ביותר הוא להביא חתול חדש.

את שארית היום העביר כשהוא מסתובב לידי על קצות האצבעות ודורש בשלומי במתיקות חביבה.

היה דווקא נעים, לא אכחיש.

בסך הכל היום עבר בסדר.

היו שיחות טלפון והודעות סמס מעודדות ומחבקות, מיילים עם כמה בדיחות שהצליחו להרים לי את הקצות הפה ואפילו יותר, ולמרות שבחלק גדול מהיום הריכוז שלי שאף לאפס, הצלחתי לעבור את היום בלי לגרום לאסונות בלתי הפיכים בעבודה.

שיחות של אחר צהריים וערב ואני בבית.

כולם עוד מרגישים אבודים במקצת, מסתכלים מסביב ומחפשים את זוג העיניים הירוקות  עם הזיק השובב , הסקרן שמרצד בתוכן.

ואין.

פשוט אין.

וכתם פשוט עצוב.

אנחנו נביא חתול חדש. עוד מעט.

וכך הם היו ביחד (מטושטש אבל אוהב)

תודה , תודה, תודה על כל המילים העוטפות, מחבקות ומעודדות.

שוב נוכחתי עד כמה המקום הזה מהווה נקודת תמיכה וחיזוק בימים קשים.

אוהבת אתכם