| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 3/2003
 לא. הבן הצעיר יש היום יום הולדת, הוא בן 14...
והוא לא הרשה לי להכנס לחדרו בבוקר בשירת "היום יום הולדת" ובוודאי שלא הרשה לי לחבק ולנשק אותו לכבוד המאורע.
טוב, זה לא חדש... .
הוא נולד בלידה לא קלה (מלקחיים) וכאשר חומר ההרדמה עדיין בגוף שלי בכמות לא קטנה ולכן לא בכה.
דבר מפחיד מאוד תינוק שלא בוכה מיד לאחר הלידה. ולא משנה שהסיבה די ברורה...
אפגר נמוך מאוד.
נשארנו בבית החולים כמעט שבוע עד שעשו לו את כל הבדיקות ובררו שהכל בסדר.
הכל היה בסדר.
איתו ראיתי מה זה באמת לגדל תינוק. ג. הבכור היה תינוק כל כך נוח ואילו א. , עשה לי טירונות...
חוץ מלישון ולאכול לא רע הוא היה פצצת מרץ.
מגיל צעיר מאוד, למעשה עד גיל שנתיים וחצי לערך אסור היה להזיז את העיניים ממנו ולא, היינו מוצאים אותו תלוי ומתנדנד על המנורה....
תמיד ראינו את החוש הדרמטי המפותח שלו, את האהבה והכשרון לפרק דברים ולהרכיב אותם מחדש שעם הזמן הפך אותו ל"מתקן הדברים" הרישמי בבית.
לפני מספר שנים גילינו גם את כשרון הנגינה שלו, בתופים.
מלא בכריזמה, ידע להפיל מגיל צעיר את כולם ברישתו...
אבל לא הכל היה קל.
בשנים האחרונות התחילו בעיות בבית הספר. פתאום מצאנו את עצמנו באים לפגוש את המורים והמנהלת בקביעות.
גם בבית לא היה קל.
לא הבנו מה קורה, מאין זה בא.
דיברנו איתו. ראינו שמשתדל. מאוד משתדל. ואז לאחר כמה ימים, הכל היה מתחיל מחדש...
ציונים נמוכים. אין בעיה עם זה. אבל כולם אומרים שפוטנציאל יש בכמויות...
מחשבות קשות צצות.
נכנס למעגל שלא מצליח לצאת ממנו...
מחליטים שצריכים עזרה מבחוץ. מתקבלת האבחנה.
יש לו OCD תסמונת חרדה כפייתית. מתבטא אצלו במחשבות חרדתיות - אובדניות.
בין לבין גם התקף של פירכוס עם איבוד הכרה.
הרגעים הכי איומים בחיים שלי היו אלה שחיכינו לאמבולנס שיגיע אלינו באמצע הלילה כשא. שוכב על הרצפה ומפרכס במשך מס' דקות וג. מנסה להחזיק אותו...
אישפוז קצר, בדיקות, החלטת הרופאים שאם לא יהיה פרכוס נוסף במשך שנה וחצי, אז מתייחסים אליו כאל ארוע בודד.
היה לו ולנו מזל גדול.
לא היה שום ארוע נוסף.
אבל החרדה, החרדה לא עזבה אותנו חודשים...
לאחר שנים קשות מתחילה רגיעה.
השילוב של הטיפול הפסיכולוגי, תרופות שממש הצילו אותו, הנגינה בתופים והכניסה לגיל ההתבגרות (כן, דווקא גיל ההתבגרות למרבה הפליאה) הביאו לשיפור עצום במצבו.
היום א. הרבה יותר רגוע, מסוגל למצות יותר את הפוטנציאל שלו בלימודים, הנגינה שלו נהדרת ומשתפרת, משחק כדוריד,אלוף במחשב ובמה שקשור בו, מבלה עם חברים ונחשב לחביב הבנות (בצדק רב, ואני אובייקטיבית לחלוטין... ;-) ).
יש עוד לא מעט קשיים ודרך ארוכה לפניו אבל היום יותר מתמיד אנחנו בטוחים שהוא ימצא את הדרך המתאימה לו , יוציא ממנה את המקסימום והכי חשוב, יהנה ממנה.
מזל טוב פשוש.
אני אוהבת אותך.
אמא
| |
| כינוי:
בת: 65
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
