בצורה הכי בנאלית מצאתי את עצמי אחר הצהריים יושבת מול המחשב, מתוסכלת עד אין אונים

וזולגת דמעות.

ולא שקרה משהו מיוחד, סתם יום רגיל במשרדנו הקטן והכאוטי שבו שום דבר כנראה לא יכול להתנהל בצורה נורמלית מינימלית לפחות של נוהלי עבודה הגיוניים של משרד.

ואני מתפלאה על עצמי שאני עדיין נדהמת בכל פעם מחדש על היותם של דברים אלה ואחרים, אבל היום מצאתי את עצמי אומרת לאחד המתמחים שלנו שאני מאבדת את האופטימיות הטבעית שבי.

ולא דבר קל הוא , ולא דבר פשוט.

ואני תוהה ביני לבין עצמי עד להיכן המקום הזה יכול להגיע ואיך אני יכולה לשאת אותו.

ובאופן מופלא כמעט, כל התחושות הללו נעלמות בי בבת אחת כשאני פוסעת מחוץ למשרד, בדיוק בשעה הנקובה בלי יכולת להשאר שם אפילו דקה אחת נוספת, ואני מתמלאת כוחות, אנרגיות והכי חשוב

אופטימיות.

ואחר כך , על סלט וכוס קפה קר קיבלתי שוב את ההוכחה שלדברים יש את הזמן שלהם להתרחש ובעיתוי הנכון להם.

וישנם דברים שהיו נכונים לנו בפאזה אחת  ויכולים להיות נכונים עוד יותר בפאזה אחרת.

וכיף.

כיף להרגיש שאני

חיה.