ג'ויה קצת חשדנית כלפי.

לא ממהרת לקבל אותי בזרועות (כפות) פתוחות.

היא מרחרחת בעניין וסקרנות אצבע שנשלחת אליה אבל כשאני רוצה לקחת אותה אלי, ללטף בעדינות את הפרווה הלבנה היא מיד נועצת בי את ציפורניה הזערוריות ורוצה לברוח.

תזכורת לעובדה שאי אפשר להיות אהובה בכל זמן נתון על ידי כל העולם כולו.

ולא שאני מבקשת את זה היום, כבר לא, אבל כשנתקלים בעובדה הזאת, אפילו מידיה של גורת חתולים קטנטנה שכבר יודעת

ועומדת על שלה, זה משאיר אותי עם תחושת פליאה מסויימת.

אנחנו לומדות להכיר אחת את השניה.

אני מתחנפת אליה יותר, זה ברור,  היא מצידה עושה ותעשה בדיוק מה שהיא

רוצה.

ועמוק בפנים אני יודעת שכך בדיוק אני מעדיפה  ובסופו של דבר, זאת תהייה ידידות

נפלאה.

(אם חשבנו שהפעם לקחנו ליידי ענוגה ושברירית שתשתה את הקפה שלה בעדינות ענוגה עם אצבע מורמת  למעלה, הרי טעינו בגדול.

 מי שרואה את פרחחית  החצר הקטנה שכבר רצה, מזנקת, מטפסת, משתוללת ומכרסמת כל דבר אפשרי בחדר של ג. הבכור מבין שעדינות ושבריריות אינם שם המשחק כאן.

ובמילים אחרות, שוב הלך על הרהיטים שלנו...)