את הדרך בה אני מתנהלת.

כשאני מורחת את הדברים, ולא משנה כמה תזכורות אני משאירה לי בכל מקום אפשרי, ומחדשת אותן שוב ושוב ושוב, סימן שמשהו בתוכי מתנגד לעשותם.

ואז אין טעם לנסות בכל זאת כי המועקה שבחזה הולכת וגדלה והעשייה עצמה, בסופו של דבר, לא תהייה שלמה ונכונה לא לי ולא לסביבה שקשורה בדבר.

לפני זמן מה החלטתי להיות חלק מתחום מסויים.

הלכתי לשם בכל  הכוונה האמיתית שבתוכי, מרצון אמיתי וכן ומתוך אמונה שמעצם היותי שם ובדברים שיעלו תוך כדי, מישהו יוכל להעזר בהם.

והתהליך החל ובמקום לשמוח ולהתרגש לקראתו , התחלתי להרגיש שצעקה מתחילה לרחוש בתוכי.

בתחילה התעלמתי.

אבל ככל שהימים עברו והזמן בו אני צריכה לפעול ממש הלך והתקרב לא יכולתי להתעלם מהקולות שעלו מתוכי.

היום בבוקר החלטתי שזהו.

אני מתקשרת ומודיעה על ביטול השתתפותי עוד לפני  שהגיע זמני לעשות משהו .

וכך היה.

התנצלתי, הסברתי , אמרתי פשוט את שאני מרגישה.

הצד השני הבין וקיבל.

זה כל כך לא אופייני לי, זה כל כך לא אני (הילדה הטובה  שעומדת, תמיד , מאחורי ההתחייבויות שלה) ויחד עם זאת , כנראה שהיום ,

זאת גם אני. 

ואת אנחת הרווחה שאחרי השיחה כנראה שמעו בכל איזור החיוג שלי .

(אני יודעת שהפוסט קצת כללי אבל זה המקסימום שאני יכולה לכתוב בעניין הספציפי הזה)