| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 3/2003
 יום של שמש...
ולא רק בחוץ. גם אצלי בעיניים , בלב.
לא יודעת למה.
סתם כך. מרגישה.
לא נכון. יודעת למה, ובהחלט.
מיילים כייפיים מהבוקר.
לא כאלה שבסופו של דבר הרגשתי מותשת וסחוטה לחלוטין כאילו הייתי במין מרוץ להשיג משהו.
לא. מיילים נעימים. כייפים, מהנים, גורמים לכך שאני לא מרוכזת, אבל יש משהו רגוע בפנים...
והחיוך...לא יורד מהפנים...
אני גם לא ב"היי".
סתם הלב קצת שר שירים...
עכשיו אני יודעת, לפי התבנית שאני הולכת בה, המשך היום יהיה מבאס לחלוטין, אני אפול למטה ואגמור את היום בבכי בלתי פוסק.
אז לא!
אני מחליטה שעצם העובדה שרשמתי את התבנית הזו , היא לא תתרחש.
ברור?!  .
i rest my case...
ועכשיו אפשר להמשיך...
אתמול למדנו בקורס על מאגר המידע הגדול של FACTIVA, שקשור לרויטרס ודאו ג'ונס.
באמת חשוב ונחוץ לכל מידען עתידי.
אבל הבעיה היתה שהחימום בכיתה היה פתוח כנראה על המקסימום.
אז עכשיו תתארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה:
כיתה מחוממת עד בישול היושבים בה.
שעת אחר צהריים.
חומר לא ממש מרתק
מה התוצאה?
פמה מצאה את עצמה מנמנמת ארוכות ועמוקות בשיעור (כשהיא מסתתרת תחת מסך המחשב...בכל זאת, לא נעים...).
עכשיו תשאלו למה אף אחד לא אמר כלום עד אמצע השיעור?
או. יפה.
לדעתי, כולם פשוט ישנו...  .
עד שהמרצה לא הודיעה לנו שהיא מיובשת לחלוטין אף אחד לא עשה כלום בנדון...
בסוף השעור, בדרך למכונית , ראיתי את הבנות (הנחמדות מאוד) שלומדות איתי מתקדמות קצת לפני.
לא קראתי להן, לא ביקשתי שיחכו לי.
חשבתי על זה.
תמיד היה לי חשוב הקטע החברתי, בכל מקום בו עבדתי או למדתי.
נסיתי כמה שיותר מהר שיהיו לי חברים (חברות ליתר דיוק), לשבת בהפסקות, לפטפט, לצחוק באמצע השיעור, לעבוד ביחד.
לדוגמא מקורס מנהלות לשכה שעשיתי במכללה למנהל יש לי את הדס ואנחנו חברות טובות כבר 7 שנים.
ואילו כאן. לא.
אני מכירה אותן, יצא לי לדבר איתן. הן מאוד נחמדות (גם הגברים נחמדים) ויש על מה לדבר.
אבל אין לי את הדחף הזה לעשות לי חברות/חברה חדשה.
ניסיתי להבין מדוע.
זה כל כך שונה ממה שמכירה את עצמי...
אולי כי בתקופה האחרונה מצאתי לי חברות חדשות?
כאן בישרא. גם וירטואליות וגם אמיתיות, בשר ודם?
אולי כי חידשתי חברויות, כמו עם עדנה. עבדנו ביחד אצל שתי האחיות (כל אחת אצל אחות אחרת) , כל השנים מאז שמרנו על קשר במיילים.
ביום חמישי שעבר נפגשנו.
היא נדהמה לראות אותי. התרגשה עד דמעות מהתהליך שאני עוברת. סיפרתי לה על ד. ולקינוח שלחתי לה קישור לבלוג שלי.
אולי כל החברויות הללו יחד עם האינטראקציה כאן, עם הכותבים בישרא וגם החלק הרגשי שאני משקיעה בקשר עם ד. גורמים לכך שאני לא מעוניינת בקשרים חדשים ונוספים.
לא שם בכל אופן...
בנסיעה הביתה החלטתי לעשות אתמול הפסקה ולא לשבת כל הערב מול המחשב ולטייל בישרא.
נכון שהפסקתי להלחם בהרגשה וברצון להיות שם ונתתי לעצמי כמעט כל ערב לשוטט.
אבל כמו כל דבר טוב, לא רציתי שיהפוך לרע.
גם רציתי לשבת עם ג. שמקבל בסבלנות רבה את הערבים שאני ליד המחשב והוא לבד בסלון.
ידעתי שהדרך היחידה למנוע את הישיבה מול המחשב היא לצאת להליכה.
21.30 בלילה.
הכל שקט יותר. קר. אבל אני הולכת עם מעיל פליז של ג. חמים ונעים ולא מפריע להליכה.
חושבת על מה עבר עלי במשך היום. על מה שד. כתב. היו שם דברים שמאוד ריגשו אותי.
בפארק ליד הבית מסתובבים רק הכלבים ובעליהם שיצאו לטיול הלילי שלהם.
פגישות נרגשות בין כלבים, קפיצות, משחקים. לפעמים גם גירגורים מאיימים.
אוהבת את הלבד הזה.
את השקט והשלווה.
חוזרת.
קוראת קצת (מעניין מדוע דווקא את הספר "למאטיס יש את השמש בבטן"...מחפשת משהו?)
מקלחת.
ולישון.
היום בערב, אני בוודאי אהיה כאן שוב.
קוקסטה חוזרת עוד כמה ימים. חושבת עליה, מתגעגעת מאוד. מקווה שטוב לה שם, במיוחד עם עצמה.
לפי הפוסטים שכתבה, נראה לי שכן.
ובחוץ שמש.
יוצאת אליה.
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
