כמה רעש היה בתוכי אתמול...

השקט והרגיעה הדהדו בתוכי בצריחה אחת ארוכה לאורך כל סוף השבוע והשאירו אותי בסופו תשושה וחסרת כוחות, ורק השיר של אמיר בניון הצליח להוציא ממני (ולא בפעם הראשונה) את הדמעות שעמדו בקצה העיניים במשך כל סוף השבוע...

על מה שהיה...

על מה שאינו...

ועל מה שאולי כבר לא יהיה...

לפעמים בסופי שבוע, בשבתות הארוכות בעיקר, אני נמלאת מין יאוש...תחושת חידלון שאין יותר כלום והכל נגמר...

אין לי מושג מהו ה"הכל" , רק משהו חופר בתוכי והמועקה הזאת הולכת וגדלה ולמרבה הפלא דווקא בלילה של מוצ"ש זה פג לעיתים כשמשהו מקרי לגמרי, מזכיר לי שמחר מתחיל שבוע חדש והכל פתוח והכל אפשרי ויש למה לצפות...

וזה כל כך שונה מדכאון יום א' וזה כל כך מתחבר אליו...

(ותודה עמוקה ליריב ששיחזר לי את הפוסט של יום שישי שמחקתי היום בבוקר בטעות וזה כנראה מסמן באופן ברור עד כמה היום הזה חגיגי ושמח עבורי...)

אה, כן, וחג שמח...