בשלב מסויים, בשעת הצהריים ליתר דיוק, היתה לי הרגשה שהקניון עומד לעלות על גדותיו...שקירות הקניון לא יעמדו תחת המוני האנשים שצבאו על שעריו ומלאו אותו עד אפס מקום והם יתחילו לקרוס לכיוון החוץ כשבסופו של דבר, המקום יהפוך למין פלטה ענקית שעליה מתרוצצים אנשים וילדים במאמץ עילאי להעביר את הזמן עד לסיומו של החג הזה...

ונזכרתי בפורים באמצע שנות ה 90 , לאחר הפיגוע בדיזנגוף סנטר, מתוך מחשבה ועמדה ש"הם" לא ישברו אותנו ולא יגרמו לנו לשבת בבית בפחד ואימה, הלכתי עם א. הצעיר לראות סרט בקניון והמקום היה ריק כמעט לגמרי, והיתה בו מין תחושה סוראליסטית של משהו שעומד באוויר, פחד מעורב ברצון עקשן לשמור על מציאות שפויה עד כמה שאפשר...

היום הקניון היה מלא. מפוצץ (וסליחה על הביטוי...).

אולי היתה בו גם שמחה, ועליצות, וצחוק של חג פורים, אבל אני משום מה ראיתי את ההורים המותשים ואת הילדים שרצו להסתובב בתחפושת שתמיד דוקרת באיזה שהוא מקום וכולם חיפשו משהו שירגש אותם...

ושמחתי.

שמחתי שעברתי את התקופה הזאת, שמחתי שהילדים שלי כבר גדולים...

שמחתי בחלקי...

ורק בגלל זה, היה כדאי...

ומהבוקר מטיילת בתוכי ההרגשה, הידיעה, הצורך במסיבת פורים טובה שבה אוכל לרקוד עד כלות החושים (טוב, וגם להתחפש אם חייבים...).

יש הצעות...?