אמל"ש שאלה ברגע של קושי וכאב מה נותן לנו את התקווה והיכולת לקום מהמקומות הכי נמוכים שאליהם אנחנו יכולים להגיע, נקודות השחור שלנו.

וכל מי שענה לה בתגובות או בפוסט אצלו בבלוג מצא את נקודות האור והחוזק של חייו שמהם הוא שואב את הכוחות בימים של אפלה.

לפעמים אין נקודות כאלה.

יש מקומות שבהם האור לא חודר לאורך זמן רב כל כך עד כי אפילו אם נדמה שכן ישנם שם אזורים מוארים, זאת רק אשליה, סוג של פאטה מורגנה שמתפוגגת ונעלמת לה ככל שמתקרבים אליה.

וישנם אנשים שדווקא מקומות החושך הללו הם המושכים אותם אליהם כמו קורי עכביש את החרק הנלכד בתוכם, וזה כל כך חזק מהם שהם ינסו שוב ושוב ושוב עד שיצליחו,

וישארו שם.

ובשבילם, בתוך המערבולת הפנימית מחרישת האוזניים בצריחותיה והמתישה כל כך ,

זאת נקודה של

שקט.

ורק אלו שנשארים מאחורה, בתוך האור, מרגישים כבויים ותוהים לתמיד,

למה?

רפונזל הצליחה לממש אתמול את שניסתה כנראה כבר כמה וכמה פעמים.

האם אפשר היה במילים , כאן, לשנות את דעתה? אין לי קצה קצהו של מושג.

האם אפשר במילים בכלל לשנות דעתו של מי שמחליט ללכת אל נקודת הסוף המוחלט שלו? לפעמים.

האם להמשיך?

תמיד.

אני מקווה שעכשיו היא סוף סוף , שלווה.