| 3/2003
 מטרה
מיצי קפיצי כתבה לי שיש לי אג'נדה, מטרה בקשר שלי עם ד. ושם דבר לא יזיז אותי ממנה. לא מה שאומרים (או כותבים ) לי , לא מסרים שאולי הוא מעביר לי. שום דבר.
יש לי מטרה ואני הולכת בקו ישר אליה בלי לבדוק האם היא עדיין רלוונטית.
למרות שעניתי לה המשפט לא עזב אותי.
ניסיתי לבדוק האם כך הדבר.
האם ד. מנסה לומר לי משהו שאני מסרבת לראות, כי אני כל כך בתוך הפנטזיה, כל כך רוצה להשלים אותה...
אני אדם שמאוד רגיש לאיתותים שמקבל. אני לא אוהבת רמזים ותמיד רוצה לדעת היכן ובדיוק אני עומדת. אין סיכוי שאקבל יריקה בפנים (אני מקצינה, אני יודעת) ואחשוב שמדובר בגשמי ברכה...
בתחילת הקשר עם ד. היה באמת מצב שבו חשבתי שהוא מאותת לי משהו, ומכיוון שאני לא אוהבת איתותים אלא דברים ברורים , שאלתי אותו מיד.
התשובה שלו היתה מיידית, ברורה, החלטית ובהחלט מספקת.
אמרתי כבר אז שאם וכאשר זה יגמר, אני לא רוצה שזה יגווע לאיטו אלא מעדיפה ידיעה מיידית וגם אני כמובן אתנהג כך.
זה לא השתנה.
צריך אולי להסביר את התהליך שעבר ועובר ד.
מדובר בסוג של כאבים שרק כדורים בעוצמה חזקה ביותר, שסממו אותו, גרמו לו לפגיעה בזכרון הקצר, פגעו בעצבי הכאב וההנאה יכלו לתת הקלה מסויימת.
כדי לפתור את הבעיה באופן מוחלט הוא עבר ניתוח ראש.
לאחר הניתוח ועם התחלת הירידה ההדרגתית בכמות הכדורים (אסור להפסיק לקחת אותם מיד) התחילו תופעות אחרות שהלחיצו אותו מאוד: עייפות עצומה, חוסר ריכוז, בילבול.
הוא אמר לי שהוא פשוט חוששלהחמיר את מצבו.
לא רצה לעמיד את עצמו בשום מצב בו לא ידע איך יוכל לצאת.
ברור שבמצב כזה, לא היה מקום ללחץ מצידי (אני חושבת שלחץ הוא לא דבר בריא באופן כללי...)
לאחר בדיקות התברר שכל התופעות הללו הן למעשה חלק מתהליך ההחלמה וזה יקח עוד זמן.
אנחנו רואים ביחד איך המצב משתפר לעיתים מיום ליום והוא חוזר לעצמו.
אנחנו בקשר יומיומי. במיילים וטלפונים. לעיתים יותר לעיתים פחות, באופן טבעי ונורמלי.
כמו שכרמל הרפלקסולוגית אמרה לי מזמן, כשהקשר הזה יתחדש, הוא יהיה אחר. היא צדקה לחלוטין.
חשבתי אתמול שהרצון שלי לראות אותו כל כך הוא אובססיבי במידה מסויימת. כאילו משהו פקע בתוכי.
כל התקופה של החודשים האחרונים. העצב, הכאב, הפרידה, הכמיהה, החזרה, אי הידיעה מה יהיה, איך יהיה, אם יהיה...
כל זה גרם כנראה לאיזה שבר בתוכי כשהטריגר הוא המבט החטוף שראיתי אותו ביום שישי שעבר...
והגעגועים.
הוא רוצה להפגש. אמר לי וכתב לי את זה בכמה פעמים ודרכים. וזה יבוא ובקרוב.
אז אני לא חושבת שאני מוכוונת מטרה ושום דבר לא יזיז אותי ממנה.
לא. היה משבר, הוא עבר, עובר. נמשיך לחכות ולבחון את הדברים כפי שהם. כל הזמן...
להתגעגע.
וגם להשבר. אם לא כאן אז היכן...? .
בניגוד לפוסטים הרגילים שלי שאני כותבת אותם לרוב בבת אחת, את הפוסט על ד. אני כותבת לאט לאט. כל כמה ימים נכנסת, קוראת, חושבת , כותבת.
זה נותן לי שוב פרספקטיבה על מה שעברנו, על מה שקורה, ומחשבות על מה שיהיה.
אם זה לא ברור, זה פוסט שמח, כן?
*********************************
קורה לכם שאת שומעים פתאום מוסיקה ומתחילים לבכות, סתם כך, ללא סיבה, בכי עמוק?
קרה לי ביומיים האחרונים 3 פעמים:
אני שומעת בגלגל"צ את השיר "streets of london" ולא מצליחה לעצור את הדמעות...
אתמול בערב טיילתי בישרא, שמעתי את המוסיקה שהורדתי למחשב (ענייני זכויות יוצרים לא עכשיו, תודה) ופתאום אני שומעת את "המולדבה" ובום מקבלת מכה בלב והדמעות מתחילות לזרום ללא הפסקה...למה? אמנם זו המנגינה שממנה נלקחה "התקווה" אבל אני בטוחה שלא בכיתי ממניעים ציוניים...
עד שנרגעתי, התחילה לנגן "רפסודיה רומנית" של אנסקו. שוב, הדמעות פורצות ולא מפסיקות. כאן ידעתי את הסיבה. הגעגועים לאמא שלי. לאבא שלי.
ואתמול היה לי יום באמת טוב...
מוסיקה גורמת לנו לכל כך הרבה רגשות...
****************************
הלכתי אתמול אחרי העבודה למרכז קניות לידנו.
המטרה העיקרית היתה לעשות בדיקת עיניים, אני חושבת שאני צריכה גם משקפי קריאה. אבל משום מה , כשהגעתי לשם, החשק לבדיקה עבר לי ובמקום זה הסתובבתי קצת.
נכנסתי לחנות תבלינים גדולה ומעוצבת שנפתחה לא מזמן. כל סוגי התבלינים, באבקות ובצורה הטבעית, קטניות, סוגי תה וקפה (כולל בית קפה קטן), חמוצים, חלבות, גרנולות, ספרי בישול, כלי בישול ואפיה, כל מה שחולמים ורוצים למטבח...
הסתובבתי בחנות, עוברת מדבר לדבר באדישות וחושבת עד כמה שהחנות כזו, לפני קצת יותר מחצי שנה, היתה פיסגת שאיפותי ומשוש חיי...
ואתמול יצאתי משם עם שתי שקיות קטנטנות של גרנולה... .
איך אומרת דגניה, נו שויין...
************************************
עוד חברה עוזבת את ישרא.
stm החליטה לעזוב. ולא בגלל שמיצתה את העניין, עברה לשלב אחר ולא צריכה את הכתיבה כדי לפרוק מעל הלב.
להפך.
לא משנות הסיבות. מבחינתה הן הסיבות הנכונות.
אבל לי חבל ועצוב.
אהבתי לבקר אותה, לשתות קפה, לעיתים לצחוק מפוסט מצחיק, לכאוב איתה בפוסט כואב ואולי לנסות לעודד ולנחם, לראות אותה מנסה להאבק בכאב, להתגבר.
באחת התגובות שלה אלי היא כתבה משפט שאני מסתכלת עליו כל פעם שאני לא בטוחה אם להעז או לא:
"חלק מלהיות חזק זה לדעת להיות חלש..."
אני אתגעגע אליך יקירה. תבואי לפחות לבקר.
זהו.
סוף השבוע כבר מגיע.
יש לי היום רפלקסולוגיה והתעמלות.
ומצב הרוח? טוב מאוד. שרק ימשיך כך....
לכולכם.
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
