לפעמים, וזה לא קורה לעיתים קרובות , אני קצת מתגעגעת לימים ההם של ישרא.

הימים הראשונים, הקצת בתוליים, כשעדיין לא היינו רבים כל כך ואף אחד באמת לא ידע מה זאת החיה המוזרה הזאת,

בלוג.

השיחות שנוצרו בין ותוך כדי התגובות וההתרגשות של גילוי יכולת התמיכה הרגשית אחד בשני ממרחק כל כך גדול ויחד עם זאת

מקירבה עצומה כל כך.

ואחר כך הפגישות הראשונות, עם האנשים שמשם, מהאינטרנט.

בחיל ורעדה, בחשש שמא הפנים שגילינו בבלוג יהיו אחרות לגמרי מהפנים שנראה למול עיננו והשמחה עם הגילוי שמה שראינו שם, הוא אכן כך, ולפעמים אפילו יותר.

ואחר כך היו ימים רבים כל כך.

ימים טובים פחות.

ימים טובים יותר.

והרבה יותר.

וישרא הלך וגדל ובוא אנשים חדשים, מרתקים ומרגשים וחוטים רבים נארגו בינהם, אבל משהו ראשוני נשאר בין האנשים שהיו אז,

בימים הראשונים של ישרא.

מזל טוב יקירתי, המונים.