המונדיאל בקוריאה/יפן.

לונדון.

אני לבד בעיר הגדולה. כולי התרגשות וכך גם אנגליה כולה.

רק שלא ממש בגללי.

כולם מכווננים לבוקר יום שישי, המשחק הגורלי בין אנגליה לארגנטינה.

המשחק מראש טעון במישקעים ספורטיביים (הפסדים/נצחונות בעבר) והסטוריים שאין להם שום קשר לספורט (מלחמת פוקלנד/המלווינאס עשרים שנה לפני כן. אבל מי סופר).

שום דבר אחר כמעט, למעט החתונה הקרבה של פול מקרטני עם זאת שעכשיו הוא מתגרש ממנה , לא עניין את האנגלים.

מכיוון שהמשחק היה אמור להתחיל בשמונה בבוקר כולם מתעסקים בלוגיסטיקה של הצפייה והארץ כמעט עוצרת את נשימתה.

לי היו תוכניות אחרות  ורק טעות קטנה בהבנת ההסבר בתחנת רכבת בקנט הביאה אותי בחזרה ללונדון מוקדם יותר מהצפוי.

מיד אירגנתי את תוכניותי מחדש והחלטתי לעלות בכיכר טרפלגר ומשם ללכת לאורך הוויטהול לכיוון ווסטמינסטר והצד הדרומי של התמזה.

עוד במעמקי מנהרות הרכבת התחתית , עמוק בבטן האדמה,  שמעתי רעש לא מוכר ולא צפוי , שהלך והתגבר ככל שעליתי למעלה ואז, כשאני יוצאת החוצה בדיוק מול כיכר טרפאלגר אני עומדת נדהמת מול המראה הנשקף לעיני.

הכיכר כולה מלאה בהמוני אנשים, רובם לבושים בחולצות טריקו לבנות ועליהן הצלב האדום סמל אנגליה , חלקם מחזיקים דגלים דומים, אנשים זורמים לכיכר בלי הפסקה ומסביב עומדים אנשים בבגדי עבודה מכופתרים ומעונבים וכולם עומדים ושרים במלוא גרונם: Rule Britannia ועוד שירי שימחה חג ומועד מקומיים.

חסר היה רק שיקפצו לתוך מימי המיזרקות.

אבל הם אנגלים , אז לא.

אנגליה ניצחה את ארגנטינה ומדינה שלמה נכנסה לאקסטזה של שמחה ואופוריה מוחלטים.

עד שברזיל העיפה אותם מרבע הגמר...

ואחר כך הדברים היו הרבה יותר רגועים, והפעם הבאה שהיתה לי נגיעה כלשהי למונדיאל ההוא היתה בצהרי היום בו אירלנד ניצחה את ערב הסעודית, כשהעזתי להכנס לשני פאבים איריים באמצע הסיטי של לונדון,  וצפיתי וגם הרעתי עם אוהדים לבושים וצבועים בצבעי ירוק/כתום/לבן כיצד נבחרת אירלנד מביסים את הסעודים.

היה מעניין ואף מהנה, רק שהיום, כשאני בלונדינית בטח הייתי יודעת להינות הרבה יותר...

* טליק  הפוסט הזה מוקדש לך. אולה! .

(ועל השבוע המרתק ההוא, לבד בעיר הגדולה כתבתי ביומן עוד לפני שידעתי שאי פעם אחזור לכתוב יומן בכלל. ושנה לאחר מכן, העלאתי את החוויות כאן. וכאן. וכאן. וגם  כאן. וכאן. וכאן. ומי שהחזיק מעמד מקבל פרס, כאן. ).